"הפרשה והמיתוס" פרשת פנחס:
אצל אנליל זה לא היה קורה – איש אשר רוח בו

אביע"ד סנדרסמאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

בפרשה שלנו אנו נחשפים לתחילת הסוף של הנהגתו של משה רבינו. משה עולה להר העברים (חלק מן הפרשנים אומרים מלשון עברה וכעס וחלק משום ארץ העבריים) ומבין שתפקידו מסתיים והוא לא הולך להיכנס לארץ. הוא זוכה להשקיף על הארץ אך לא להיכנס אליה:

יב וַיֹּאמֶר יְקוק אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם: הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן. {ס}
טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְקוק לֵאמֹר. טז יִפְקֹד יְקוק, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְקוק, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. יח וַיֹּאמֶר יְקוק אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו. יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְקוק: עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ–וְכָל-הָעֵדָה. כב וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקוק אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה. כג וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקוק, בְּיַד-מֹשֶׁה. {פ}

הטקסט כאן הוא טקסט מרתק שמדגיש את המרי של משה ואהרון במי מריבה על כך שלא הקדישו במים את הקב"ה ועל כן נקרא אירוע זה מי מריבת קדש. הכתוב גם מדגיש את הבקשה של משה שיומנה מנהיג שיחליף אותו לאחר שהוא מתבשר שהוא לא יכנס לארץ. יש מהפרשנים שאמרו שמשה ציפה למנהיג אחר אך מצד האמת נראה שיהושע נער משה הוא אכן הבחירה הטבעית.

משה רבינו שמתחיל את חייו במי היאור, בוקע את ים סוף ולבסוף לא בוקע את הירדן בגלל המים. מי שכן בוקע את מי הירדן הנו יהושע שמקבל את הסמיכה ואת ההוד של משה רבינו.

יש לשים לב שמשה רבינו קורא להקב"ה בפרשה שלנו בשם: "אלוקי הרוחות". שם זה מופיע בתורה רק עוד פעם אחת- בפרשת קרח:

וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: (במדבר טז כב).

במיתולוגיה השומרית אל הרוחות הנו אנליל. אנליל הוא האל שהפריד בלידתו את השמים והארץ שהיו מעורבבים. אנליל שמר אצלו את "לוחות הגורל", הלוחות שהעניקו לו כוח על המציאות כולה.

אנליל, הוא האל שבמיתולוגיה השומרית ברא את האדם בכדי שיעבוד וישרת את האלים וכך האלים יוכלו לנוח. אך לאחר שראה שבני האדם מתרבים, חוטאים, לא עובדים, עושים רעש ומפריעים את מנוחת האלים, הוא הביא מחלות, מגיפות ומבול על הארץ בכדי לדלל את האוכלוסייה האנושית.

כנראה זאת היא הסיבה מדוע חמורבי מזכיר את אנליל בפתיחה ובסיום לקובץ חוקיו הנודע, חוקים המקבילים לא פעם לחוקי התורה:

בעת שאנוס הרם והנשא, מלך האנוכי, ואנליל אדוני השמים והארץ, אשר בידו הגורלות של הארץ, נתנו את השלטון על כל הארץ בידי מרודך, בנו בכורו של אנקי, ויגדלהו בתוך האיגיגי ויתנו לבבל את שמה הנשגב ויעשוה כבירה מכל חלקי הארץ,וייסדו בקרבה מלכות אשר לנצח תעמוד, כנצח השמים והארץ. בעת ההיא אנו ואנליל קראוני בשמי להצלחת העם:לי, לחמורבי, המושל השגיא וירא האלים, למען השכין צדק בארץ, לכלות רשעים ופועלי אוון, לבל יעשוק
החזק את החלש ממנו, למען אזרח כשמש לשחורי-הראש (האנשים), ולהאיר על הארץ.

אלה המשפטים אשר שם חמורבי המלך הנבון, להביא לארצו שלום אמת. אני חמורבי המושלם, מעודי לא חדלתי לדאוג לטובת שחורי-הראש, אשר חנני אנליל, אשר צווני מרודך לרעותם. נווי שלום ואושר המצאתי להם, על מכשולים קשים התגברתי, אור הזרחתי עליהם בכלי-הזין הכבירים, אשר נתנו לי זבבה ואיננה, בחכמה אשר יעד לי אנקי, בתבונה אשר חנני מרדוך- השמדתי את אויבי ממעל ומתחת, שמתי קץ למלחמות, הבאתי ברכה לארץ, הושבתי את בני-האדם במנוחות שאננות ושמתי על לבי שאיש לא יחרידם ממנוחתם. (על-פי : אברהם לבנון, קובצי חוקים של העמים במזרח הקדמון, הוצאת אור, תשכ"ז, עמ' 76, 105)

דהיינו, חמורבי כותב את מערכת חוקיו למען אנליל (והאלים האחרים)- אך הוא מקור החוק, הוא ולא אחרים. האלים לא מתערבים בחוק האנושי ולא מורים לבני האדם את הדרך ילכו בה. מבחינתם תפקיד האדם הנו לא להפריע ולשרתם. מי שלוקח אחריות על דבר זה הנו המלך וכך אכן עושה חמורבי.

ברור שלא כך המצב במקרא, אנו פוגשים בתנך את האלוקים שנותן את הלוחות לעם ישראל ולא שומר אותם אצלו, אנו פוגשים במקרא את האלוקים שבאקט של הענקת הלוחות נותן לאדם את חוקיו, אלו לא חוקים שנקבעו על ידי האדם אלא על ידי אלוקים. אנו פוגשים אלוקים שגם מעניש וגם מחיה דרך המים, אך הכל על פי הצדק ולא על פי גחמה.

אלוקים לא שומר את אוצרותיו אצלו, הלוחות יורדות לארץ, הוא חולקם עם האדם- אך לא רק עם האדם הפרטי והנבחר. הפרט אפילו והוא מוריד הלוחות, אפילו הכהן הגדול אינו נציגו של האלוקים ואינו מחליט מתי אלוקים מתגלה או לא, הוא פשוט המעביר את דברי האלוקים.

לפי חלק מן הפרשנים במי מריבה משה מאיים על העם ואומר לעם- שמעו נא המורים, דהיינו הוא אומר להם בסוג של ציניות: לכם, המורים (החוטאים), אלוקים יוציא מים מן הסלע?!

לפי דברים אלו משה ואהרון החליטו על דעת עצמם שהשם לא יוציא לעם הזה מים מן הסלע.
בתגובה הקדוש ברוך הוא מכריז שמשה ואהרון לא יעברו את הירדן, לא יכנסו לארץ.

אז אם לא משה, מי כן ינהיג?

התשובה המפתיעה היא- אף אחד. מי אמר שצריך מנהיג? מי אמר שצריך אדם שיעמוד בין האלוקים לבין העם? אולי המשמעות של מעבר הירדן היא קישור ישיר בין העם לאלוקים- הרי האלוקים חלק את חוקיו עם העם ועכשיו העם יודע איך להתנהל, מי אמר שהעם צריך מנהיג ריכוזי?

בעוד אלוהי הרוחות הכנעני הנו אל קפריזי, אלוקים שמחליט להביא מוות ומבול כי האדם עושה לו רעש באזניים ולכן האדם צריך מלך שידאג שהעם לא יעצבן את האלים. אלוקי הרוחות של המקרא הוא אלוקים שפועל על פי חוקי הצדק, אלוקים שמגלה לאדם מהי הדרך הנכונה ללכת בה. אם כן מדוע בכלל יש צורך במנהיג בשר ודם?

תפיסה זו הנה תפיסה מעט אנרכיסטית (לא אנרכיזם של ימינו אלא כזה הדומה לשיטת השלטון של הרפובליקה הרומית עוד לפני שהיתה קיסרות שהיתה ממנה דיקטטור לשנה רק במצבים מיוחדים), העם ינהל את עצמו. חשוב לציין שדבר זה אכן מתרחש אחרי מות יהושע שם מתפוגגת ההנהגה המרכזית של העם והעם נותר להנהיג את עצמו במבנה רופף של הנהגה שמרכזו הנו במשכן.

אך משה מבין את הצורך האנושי של עם ישראל בשלב זה בדמות ומבקש מהקדוש ברוך הוא שיומנה מישהו שילך ויבוא, יוציא ויביא- יש לשים לב, משה לא מבקש מלך אלא רועה צאן מישהו שידאג לעם, לא שימלוך עליו.

משה יודע שדרך השלטון האידיאלית של עם ישראל בארץ ישראל היא ללא דמות ריכוזית שתעמוד בין העם לאלוקים, אך בפועל העם כן צריך דמות (הביטוי אלוקי הרוחות כפי שכבר ראינו מופיע גם בפרשת קרח שם יש מאבק על ההנהגה ועל פי דברנו הדברים מובנים מדוע ביטוי זה מופיע דווקא בהקשר זה).

כנראה זאת היא הסיבה מדוע הפרשנים מסבירים את הביטוי איש אשר רוח בו- כאיש שמכוון לרוח של כל אחד ואחד. איש שיש לו רוח מסוגל לחבר את העם לאלוקי הרוחות.

התפיסה האגורית לא רואה כך את יחסי האדם והאלוקים. האלים לא רוצים בטובת האדם ובטח שלא משתפים את האדם בדרכם ולכן חמורבי מנסח בעצמו חוקים ומנכס לעצמו את דברי האלים.

הקדוש ברוך מסביר למשה רבינו, איך במי מריבה הוא נפל בדיוק במקום שמנהיג מועד ליפול בו, הוא דיבר בשם הקב"ה- בלי שהקב"ה אמר לו מה לומר. אך משה מבין שעל אף שהוא נפל בכך, אין זה אומר שאין לעם צורך במנהיג. ובדיוק כמו במעשה בנות צלפחד שקדם למינוי של יהושע, מקבל הקב"ה את דעת האדם- וכך מתמנה יהושע למנהיג אל מול הכהן הגדול שמקומו הנו במשכן- שם נמצא המרכז הממשי של עם ישראל ולא בדמות המנהיג האנושי.

נראה לי שזאת היא הסיבה שמנהיגותו של יהושע הנה חד פעמית כמו מנהיגותו של משה רבינו, יהושע מבחינה זו ההמשך של משה (פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה), אך המשך שאין לו יורש שממשיך אותו, בדיוק כפי שהיה אמור להיות לאחר מות משה, עם ללא מנהיג יחיד, אלא עם שמנהיג את עצמו.

רק תפיסה שתופסת את יחסי האדם והאלוקים ככאלו שהאלוקים לא רואה באדם מטרד אלא מישהו שניתן להעניק לו מטובו, שניתן לצפות ממנו לעשית טוב וצדק יכולה לחשוב שאין צורך במלך, איך אומרים, אצל אנליל זה לא היה קורה.

לעמוד "הפרשה והמיטוס" 

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}