חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“המדרש והמיתוס” פרשת פינחס: קנאה ושלום

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת פנחס מתחילה איפה שפרשת בלק מסתיימת. פרשת בלק מסתיימת בחטאם של בני ישראל עם בנות הכנעני ומעשה הקנאות של פנחס. פנחס בקנאתו להשם לוקח את האחריות ואת החוק לידיו ועל כן הוא מקבל מאת השם את ברית השלום:

“פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי: לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִֽנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם: הָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַֽחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי: וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא:”

מטרת ברית השלום שמקבל פנחס הנה לכפר על בני ישראל.

מלאכי, שנבואתיו מופיעות בספר האחרון של חלק הנביאים בתנ”ך אשר נקרא על שמו, מחבר בין הכהונה לבין ברית השלום:

“בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא:”

פנחס, כנראה לא זכה לכהונה בימי אהרון ועכשיו הוא מקבל את ברית הכהונה שקשורה לשלום.

השלום מתקשר לחיים ובדיוק לשם כך פנחס מקבל את בריתו, להרבות חיים בעם ישראל.
ואכן, המדרש מתאר שהוא הרבה שלום בישראל:

“א”ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: “והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם” (במדבר כה יג). רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: “וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם”

פנחס הוא זה שפישר בין בני גד וראובן לבין שאר השבטים, בכך הוא ממלא את הייעוד שלו של השכנת השלום.

אך לא סתם מקבל פנחס את ברית השלום. רוח הקנאה שנחה על פנחס, אינה פשוטה ויכולה ללכת לכאן ולכאן, לשני הכיוונים. כך אומרת הגמרא על רוח הקנאה שנוחתת על בעלה של האישה הסוטה:

“וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.”
ואומרת הגמרא במסכת סוטה:
“תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר: “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו”. מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה. ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא: וקנא את אשתו – רשות, דברי ר’ ישמעאל, ר”ע אומר: חובה; אי אמרת בשלמא רוח טהרה – שפיר, אלא אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה”

חכמים אומרים שרוח הקנאה היא רוח טמאה ואילו רב אשי אומר שרוח הקנאה היא רוח טהורה. מסתבר שרוח הקנאה יכולה ללכת לשני הצדדים.
מענין לראות שלא רק פנחס מקנא, אלא לפי המדרש גם יהושע מקנא, כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה. כך אומר משה לנער שבא לבשר לו על נבואת אלדד ומידד:
“וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם ה’ נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן ה’ אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.”

על כך אומר המדרש, שגער משה ביהושע על קנאה זו:
“אמר רבי אחוה בריה דרבי זירא: שני דברים דיבר יהושע בפני משה ולא נגמל חן בעיניו. ואלו הן: אחד במינוי הזקנים, ואחד במעשה העגל. במינוי הזקנים, דכתיב “אדני משה כלאם”. אמר לו: כַּלֵּם והעבירם מן העולם. “ויאמר לו משה המקנא אתה לי” – אמר לו: יהושע, בך אני מתקנא, הלואי בני כיוצא בך, הלואי כל ישראל כיוצא בך, “ומי יתן כל עם ה’ נביאים כי יתן ה’ את רוחו עליהם”.”

לא סתם יהושע אומר למשה הלוואי ובני יהיה כמוך, נושא הבנים הנו נקודה קשה אצל משה. משה מבקש מאלוקים למנות איש על העדה, כאשר הוא מבין שבניו אינם הולכים בדרכו:
“בשעה שראה משה רבינו את בניו שאין בהן תורה שיעמדו בנשיאות אחריו, נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו: רבש”ע, הודיעני את מי יכנס את מי יצא בראש כל העם הזה … אמר לו הקב”ה למשה: משה, קח לך את יהושע. א”ל הקב”ה למשה: לך ועמוד [העמד] לו תורגמן וידרוש לפניך בראש גדולי ישראל.”
יהושע זה שרוצה שבניו יהיו כמו משה, זוכה להיות כמו משה, מאחר ובניו של משהו אינם כמוהו.

אך במקום אחר, במדרש על פרשת בהעלותך נראה שהקנאה היא הפוכה:
“המקנא אתה לי – אתה עושה אותי שאני מקנא”
וביתר שאת במדרש על פרשת וילך:
“קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד”.אמר לפניו: רבש”ע, יטול יהושע אַרְכִי שלי ואהא חי. אמר הקב”ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע ואמר: משה רבי בא אצלי?! יצאו להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת. ושלמה מפרשה: “כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה” (שיר השירים ח ו) – אהבה שאהב משה ליהושע ומה שקינא משה ביהושע. כיון שקיבל עליו למות, התחיל הקב”ה מפייסו. אמר לו: חייך, בעולם הזה הנהגת את בני, אף לעתיד לבוא על ידיך אני מנהיג אותן. שנאמר: “וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ” (ישעיה סג).

לפי מדרש זה, משה מקנא ביהושע שהוא מעביר לו את ההנהגה, מה שמלמד את משה שיהושע כבר לא תלמידו, שהרי אין הרב מתקנא בתלמידו ואין האב מתקנא בבנו:
אמר רב יוסי בר חוני – בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו. בנו – משלמה, ותלמידו: איבעית אימא ‘ויהי נא פי שנים ברוחך אלי’, ואיבעית אימא ‘ויסמך את ידיו עליו ויצוהו’.

הבחירה ביהושע דווקא לאור כך שפנחס הוא זה שזוכה בברית שלום נראית תמוהה, מדוע דווקא יהושע הפאסיבי, הופך להיות המנהיג הבא אחרי משה בניגוד לפנחס האקטיבי?

“ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע בן נון” – קח לך את שבלבך, קח לך מה שבדוק לך.ועליו מפורש: “נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכבד” (משלי כז יח). “איש אשר רוח בו”- שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד: “וסמכת את ידך עליו” – אמר לו: משה, תן לו תורגמן ליהושע להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך. כשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים בחיי רבו לא הורה ועכשיו הוא מורה. מיד העמידו מן הארץ והושיבו אצלו על הספסל. רבי נתן אומר: כיון שהיה יהושע נכנס היה משה משתיק את התורגמן עד שנכנס וישב במקומו.”
מהמדרש נראה שיהושע בתחילה לא הורה הלכה לפני משה רבו, אך הקדוש ברוך הוא מבקש ממשה, לתת ליהושע לדבר ולהורות הלכה.

אך ממקום אחר נראה שהדברים לא עברו כה חלק:
“אמר הקב”ה למשה, קרא את יהושע תלמידך עשה לו כבוד לעיני כל ישראל. ונתת מהודך עליו ולא כל הודך, מלמד שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. באותה שעה אמר משה לפני הקב”ה: רבש”ע, למה אתן ליהושע כל הכבוד הזה? השיב לו הקב”ה: כי הוא יעבור לפני העם הזה. שמא יאמרו ישראל בפני משה לא הורה ואחר מיתת רבו הוא מורה הוראות. השיב משה ואמר: רבש”ע, מארבעים שנה עד עכשיו הייתי אני מורה הוראות עכשיו איני מורה? ובכה וצעק ונשמע קולו בכל מחנה ישראל”.
למשה קשה לשחרר את ההנהגה. משה מבין שיהושע הוא תלמידו, אך מה שמייחד את יהושע הנו שהוא מלמד אך ורק מה שמשה הורה לו.

זאת בניגוד לפנחס שבמעשה הקנאות שלו, הורה הלכה לפני משה רבו ורק נתינת ברית השלום, נתנה לו חיים ונתנה לו את האחריות לחיים.

התפר בין דור ראשון לדור השני הוא תמיד מורכב. בהורות, אך ביתר שאת גם בהנהגה. בסיפור המפורסם של אדיפוס, לא רק ההורות והקונפליקיט המצוי בה עמד למבחן, אלא גם שאלת המלוכה עמדה למבחן.

מלכים וממשיכי דרכם, בין אם אלו בנים אך ביתר שאת העוזרים הנאמנים, עומדים בליבת הקונפליקט הבין דורי.

בעולם העתיק המיתי, בו המלך מקבל תפקיד של אל, הקונפליקט הולך ומתעצם. ילדים לא רואים יותר בהוריהם הורים, אלא בעלי תפקיד שאותם הם רוצים להחליף.

בעולם בו ההנהגה מגיעה מכח הנבואה כמעט בלתי אפשרי לדבר על הנהגה ממשיכה, אך ברגע שהיא מתחילה להסתמן, המתחים צפים, אפילו בין משה ויהושע. אך יהושע, בניגוד לפנחס לא עושה מעשה בפני משה, לא מנסה להחליף את משה בחייו.

לכן באופן מעניין זוכה פנחס לתפקיד שמה שמגדיר את המעבר שלו מדור לדור הנו הירושה, אך מטרת התפקיד אינה הנהגה, אלא עבודה במשכן והשכנת שלום.

זאת בניגוד ליהושע שמקבל תפקיד של מנהיג, אך ברור שהוא לא פותח דרכו שושלת מלוכה. שהרי תפקיד ההנהגה אינו משפחתי, אלא על פי מידה של גדולה.

רק שמתחילה המלוכה שאלת הירושה פורצת לחיי עם ישראל, שאלה זו גוררת מאבקים מרים, עליהם נכתב רבות בספרים שמואל ומלכים, מאבקים שמביאים בסוף לחורבן הבית ולגלות שבטי ישראל.

אך המערכת שבונה התורה בספר במדבר הנה מערכת אנטי ירושתית שמעקרת את הקנאה ולקנאים נותנת את השלום.


לעמוד “המדרש והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}