"המדרש והמיתוס" פרשת פקודי: בית ,אש וצמצום

פרשת פקודי, הפרשה האחרונה של ספר שמות, מסיימת את סיפור בנין המשכן, סיפור שהוקדשו לו ארבע פרשות ומעל 500 פסוקים. סיפור זה שמתחיל לפני חטא העגל וממשיך בשינוי מבנה המשכן כתגובה לחטא, נחתם במעמד השראת שכינה מרשים:

(לד) וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:

(לה) וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:

(לו) וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם:

(לז) וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ:

(לח) כִּי֩ עֲנַ֨ן יְקֹוָ֤ק עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם: (פרשת פקודי)

פסוקים אלו מהווים את אחד השיאים של גילוי השכינה במקרא כולו, אלוקים מתגלה בבית שבנו לו בני האדם.

הפסיקתא זוטרא מרחיבה ביותר את הרקע לפסוקים אלו:

"לח) כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו. מלמד שעמוד האש משלים לעמוד הענן, ועמוד ענן משלים לעמוד של אש. כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו צריכין לאור החמה ולאור הלבנה, אלא כל זמן שהיו רואין את הענן מאדים, יודעין שהחמה שוקעת, מלבין יודעין שהחמה מזרחת, וכן לעתיד לבא, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' (ישעיה כד כג), ואומר לא יהיה לך השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' אלהיך לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס יט), ואומר ואני אהיה להם נאם ה' חומת אש סביב וגו' (זכריה ב ט), ישתבח שם אלהינו שהוא אש אוכלה, ותורתו אש, ובעמוד אש היה מנהיג את עמו ישראל, ובחומת אש עתיד לסבבם, ועל אותו הדור הוא אומר עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי לא כה), [אמרו רבותינו ז"ל כל מתן שכרם של צדיקים מתוקן הוא לעתיד לבוא, לפיכך ותשחק ליום אחרון]."(פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת פקודי)

חלקו הראשון של המדרש עוסק באפקט הניתן על ידי הענן ששוכן על המשכן. מדברי הפסוקים עולה שהענן שהיה על המשכן היה למעשה עמוד האש, האש היתה אופפת את המשכן כולו כל ערב. לכן משה לא יכל לגשת למשכן, אותה האש היתה מאירה את הענן שהיה מקבל גוון אדום של אש שמלמד שעכשיו לילה ובשעות הבוקר הענן הוא לבן, לבן מאור השמש. החמה והלבנה לא סימנו לישראל את הזמנים אלא עמוד האש ועמוד הענן. דברים אלו מלמדים על השינוי העמוק שמכניס המשכן לחייהם של ישראל. המשכן מפריד את ישראל מן הבריאה כולה, שהרי בפסוקי הבריאה נאמר:

(יד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים:

(טו) וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן:

(טז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים:

(יז) וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ:

(יח) וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: (פרשת בראשית)

התפקיד של המאורות מימי הבריאה הנו להאיר ולשלוט ביום ובלילה. החל מהיום הרביעי זהו הדרך של כל הבריאה כולה להגדיר מהי יום ומהי לילה. מענין לראות שעל פי הפסוקים ועל פי המדרש האש מעידה על לילה, לא רק על הלילה אלא גם על האור הגאולי, זהו האור של היום האחרון. כמובן גם במקרא ישנו אור אחר, ישנה דרך שלא תלויה בשמש ובירח להגדיר יום ולילה:

(ג) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר:

(ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ:

(ה) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד: פ (פרשת בראשית)

ועל אור זה אומר המדרש:

אר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקדוש ברוך הוא מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים
עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם, ולמה גנזו, אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יב סימן ו)

על פי דברים אלו עד כה עולה שהאור שנגנז לצדיקים הנה האש שבוערת מאליה. אש שבוערת ללא מקור, לא השמש ולא חומר בעירה והיא נמצאת ללא הרף סביב המשכן.

הדבר מזכיר לנו את הסנה העולה באש:

(א) וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה:

(ב) וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְקֹוָ֥ק אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל: (שמות פרק ג)

המלאך מדבר אל משה בלבת אש, אש עצמאית שאינה מתעכלת וכן יש דוגמאות רבות במקרא לכך. מתגלה שהמשכן ולאחר מכן המקדש הופך להיות המוקד של האש המוקדשת, האש של היום הראשון לבריאה. אש זו אינה מוגבלת בחוקי הבריאה הטבעיים שהחלו להופיע אחרי היום הראשון, חוקי הסיבה והתוצאה, שהרי האש כאן אינה תוצאה של אובייקט המאיר, אלא היא מאירה מעצמה.

לאחר החורבן, נראה שהאש עוברת למקום אחר:

רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש: (משנה מסכת אבות פרק ב)

האש הופכת להיות דברי תלמידי החכמים. מבחינה זו מובן מאוד מדוע האש סובבת את המשכן, שהרי המשכן מכונה משכן העדות על שם לוחות העדות וחוקי העדות:

"מהו משכן שני פעמים א"ר שמואל בר מרתא שנתמשכן שני פעמים על ידיהם זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים (נחמיה א) חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצות ואת החוקים ואת המשפטים, מהו חבול חבלנו לך הוי שנתמשכן ב' פעמים ואין חבול אלא משכון, שנאמר (דברים כד) לא יחבול רחים ורכב, לכך כתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות ב' פעמים". (שמות רבה (וילנא) פרשת פקודי)

בלב המשכן והמקדש מצויים לוחות העדות, אך שהמקדש נחרב, שהמייצג הפיסי של העדות נעלם, העדות עצמה ממשיכה והיא עוברת לתלמידי החכמים והם נושאי האש, האש של בריאת העולם.

מדברים אלו אנו למדים שהאש היא שם קוד לתורה, אותה התורה שהיא העדות לקשר המיוחד בין ישראל לאלוקים. מעבר האש לחכמים מלמד אותנו עוד נקודה, על כך שעניינה של האש הוא דרישת התורה ולימודה, היצירתיות של הקשר עם האלוקים, לא עדות קפואה, אלא עדות חיה שמתגלה אפילו בלילה, בזמן החשוך בו נראה שהקשר נדחק הצידה. היצירתיות ממשיכה ומחיה את הקשר גם מתי שנראה שהמקור של הקשר נעלם. אנו יודעים שזוהי אש שמקור שלה אינו דבר פיסי, אלא עצם הרצון להגות וללמוד את העדות.

התורה והמשכן, לוחות העדות- האש, ניתנו לנו מעת האלוקים. לא כך בתרבות המתחרה עם תובנות התורה שבעל פה, עם התובנות של חכמים שהנם נושאי האש. שמה האש והיצירתיות נגנבת מידי האלים ועוברת לידי בני האדם במעשה שגורר את נקמת האלים באדם ובגנב:

"מספרים על הטיטאן* פְּרוֹמֵתֶאוּס ("החושב מראש"), שהוא לש אדמה ומים ומהעיסה יצר את בני האדם. בגלל רצונו של פְּרוֹמֵתֶאוּס להגן על בני האדם חסרי הישע, הוא הביא להם במתנה את האש.

אבל בני האדם סבלו מחרפת רעב משום שֶׁזֵאוּס, ראש האלים, דרש מבני האדם להביא לו קרבנות באופן תמידי. עקב כך נוצר ויכוח בין בני האדם לבין זֵאוּס על חלוקת בשר הקרבן. פְּרוֹמֵתֶאוּס פִּישֵׁר בין הצדדים והעניק במרמה את החלק הטוב של הבשר לבני האדם החביבים עליו ואת העצמות נתן לזֵאוּס.

כדי להענישו על מעשהו זה, לקח זֵאוּס מבני האדם את האש, ובכך דן אותם למוות בקור וברעב. אז התגנב פְּרוֹמֵתֶאוּס לאוֹלימפּוֹס, גנב ניצוץ אש, הסתירו בקנה שוּמָר, ירד לארץ והחזיר את האש לבני האדם. כעת גבר זעמו של זֵאוּס, והוא הביא על בני האדם את הסבל, את הדאגה, את העמל המפרך, את המחלות ואת התלאות. עונשו של פְּרוֹמֵתֶאוּס היה חמור: הוא נכבל אל צוק בראש הר שומם, ועיט זומן כדי לפצוע אותו יום-יום. בסופו של דבר שחרר את פְּרוֹמֵתֶאוּס הגיבור הֶרְקוּלֵס, שהיה חצי אל וחצי אדם."

זאוס לא רוצה שלאדם תהיה את היכולת להיות יצירתי, לפתור את הבעיות שלו על ידי עצמו, ליצור משהו חדש. זאוס רוצה להגביל ולצמצם את האדם ועל כן הוא מעניש הן את האדם והן את פורתמאוס נותן האש לאדם. על ידי עונש זה הוא מבהיר לאדם את מערכת היחסים, אל לו לאדם לפתח או ליצור משהו שזאוס לא שולט בו, עוצמתו של זאוס מצמצמת את האנושות למקומה. בכך הוא מכניס באדם פחד קמאי שמאיים להתפרץ ואיבה עמוקה כלפיו, איבה שבלתי ניתנת למימוש ישיר ועל כן יוצאת בצורה מודחקת כלפי האחר. בדיוק ההיפך מדברי רבי אלעזר אותם ראינו קודם, שמפציר באדם שכבוד חברו יהיה חביב עליו כשלו.

מה שאמרנו עד כה הוא הרקע לחלקו האחרון של המדרש:

"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה (שה"ש ג יא) מלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (שם) ביום מתן תורה, שאמרו נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע כסוד מלאכי השרת, שנאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג כ), וביום שמחת לבו (שה"ש שם), זה שיכלול המשכן ביום שהוקם על מתכונתו, שהיה שמחה לפני מי שאמר והי
ה העולם, שהרי צמצם שכינתו לשכון בישראל, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ושכן בתוך המשכן, שנאמר וכבוד ה' מלא את המשכן (פסוק לד), כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו, ברוך ה' לעולם אמן ואמן:"

גם במתן תורה, גם בבנית המשכן, האלוקים מצמצם את עצמו עבור האדם. צמצום זה מאפשר לאדם את הקשר עם האלוקים. דווקא על ידי צמצום זה נחסך מישראל אותו תסביך "זאוסי", תסביך שזוכה לשם תסביך אדיפוס המדבר על המודחק שמאיים כל רגע לפרוץ ולהכות בצורתו הבלתי ניתנת לשליטה. תסביך זה מאפיין דווקא את התרבות היוונית הנוקשה בה אבי האלים, זאוס עוין את האדם.

אבל במבט החומל והמצמצם של האלוקים, מבט הדומה למבטו של אב שיורד על ברכיו לשחק עם ילדיו, הגודל של האב וההכרה שהאש מגיעה מן השמים לאדם, לא מאיימת, אדרבה, בדיוק ההיפך, היא נחווית כמתנה, כאור המאיר באפילה.

ברור שאב היורד על ברכיו לשחק עם ילדיו אלמלא הנכוחות של ילדיו היה עושה משהו אחר, אולי קורא ספר, אולי עובד בעבודתו, אלמלא ילדיו המצפים לו, הוא לא היה יורד על הברכיים לשחק. אך הצמצום של האב לפעולת המשחק, עך אף שמגבילה את כוחו למשהו שברור שקטן מדרגתו, דווקא דרכה הוא מעניק לילדיו את היכולת לשאת את הגדלות שלו, את הנוכחות שלו, עד שלבסוף הילדים עומדים ברשות עצמם ודורשים את הנכוחות מכיוונם. אך יותר מכך, בעצם פעולת הצמצום האב יודע שהוא לא רק נותן אלא גם מקבל. השמחה של הילדים ממלאת אותו אושר שהוא לא יכול היה לקבל אחרת. נקודה זו מלמדת את הילדים שעל אף תחושת האיום מן הגדלות של האב, הגדלות אינה מאיימת ולמרות הגבולות שהיא מציבה בעצם קיומה, יש לילד מקום להיות הוא עצמו ובהמשך הוא הופך בעצמו להיות מוקד ההתגלות כלפי אחרים.

מוצגת כאן אלטרנטיבה מובהקת לתסביך האדיפלי. אמנם אלוקים הוא גדול מאיתנו, אמנם הוא מגביל אותנו ואף מאיים עלינו בגודלו, אך הוא בוחר לפנות לנו מקום, לתת לנו משלו ולקבל מאיתנו דרך פעולה זו של הצמצום שלו לגבולות המשכן. אלוקים לא נאבק באדם והאדם לא נאבק באלוקים, ההיפך, האלוקים מצמצם את עצמו עבורנו, בשבילנו ואף בשבילו.