כאשר תבוסה היא ההצלחה

הרבנית סאלי מאיר, ראש תוכנית חו"ל ע"ש מריה ויואל פינקל של מדרשת או"ת לינדנבאום

בפרשת פקודי אנו זוכים סוף-סוף להקמתו של המשכן.  בני ישראל השקיעו זמן רב בעבודת-קודש זו: תרמו אבנים טובות ובדים יקרים; יצרו את הכלים וטוו את היריעות; בנו קרשים, בריחים ואדנים – עד שכל אלה התחברו יחדיו למשכן, מקום משכנו המפואר של אלוקים במחנה ישראל.  בפסוקים האחרונים בפרשתנו, המסיימים את ספר שמות כולו, אנו למדים שהענן – שסימל את נוכחותו של האלוקים – מילא את המשכן.  אולם, ישנו פסוק אחד ממש לפני סוף הפרשה, שעל פניו נראה לא מתאים (שמות מ', ל"ה): "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן."  מדוע מוזכרת שוב העובדה שהענן מילא את המשכן ושמשה לא היה יכול להיכנס פנימה? נראה קצת מוזר.  הרי כל מטרתו של המשכן הייתה שמשה והכוהנים יוכלו להיכנס לתוכו על מנת לדבר עם אלוקים ולשרתו.  האין זו אכזבה גדולה שמשה, לאחר שהשקיע את כל מרצו ונשמתו במפעל האדיר הזה, אינו יכול להיכנס פנימה ברגע השיא, רגע חנוכת המשכן?

אולם, אם לוקחים רגע להרהר בדבר, העובדה שמשה לא היה יכול להיכנס לתוך המשכן דווקא מסמלת את הצלחת המשימה.  דמיינו לכם אדריכל שעיצב לזוג את בית חלומותיו, והבנאי שלקח את אותן התוכניות והוציא אותן אל הפועל.  ההצלחה הגדולה ביותר תהיה כאשר הזוג מקבל את המפתחות, נכנס לבית ומתחיל לגור שם.  מטבע הדברים, מרגע זה והלאה, לאדריכל ולבנאי כבר אין גישה חופשית לבית!  האושר הגדול ביותר הוא כאשר אנו רואים את הילדים שלנו גדלים והופכים להיות לאנשים עצמאיים, שחיים את חייהם שלהם בנפרד מאיתנו, מבלי שנצטרך בכל רגע להתערב בכל פרט בחיים שלהם כפי שהיה כשהיו קטנים.

רעיון דומה מובא בסיפור מפורסם המתאר את מתן תורה.  התלמוד במסכת מנחות דף כ"ט עמוד ב' מספר לנו כך:

"בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, מצאו לקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.  אמר לפניו – ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?  אמר לו – אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות.  אמר לפניו – ריבונו של עולם, הראהו לי.  אמר לו – חזור לאחוריך.  הלך [משה] וישב בסוף שמונה שורות [של בית מדרשו של רבי עקיבא] ולא היה יודע מה הם אומרים.  תשש כוחו.  [כיצד ייתכן שנותן התורה בכבודו ובעצמו אינו מבין מאומה בשקלא וטריא בבית המדרש העתידי?] כיוון שהגיע [רבי עקיבא] לדבר אחד [פסק הלכה], אמרו לו תלמידיו – רבי, מניין לך?  אמר להם – הלכה למשה מסיני.  נתיישבה דעתו [של משה]."

השאלה היא – מדוע נתיישבה דעתו של משה ומדוע רווח לו כששמע את התשובה של רבי עקיבא?  אמנם נאמר בבית המדרש "הלכה למשה מסיני" אבל משה עצמו אינו מכיר את ההלכה!  התשובה זהה לזו שנתנו לעיל: משה יודע שמפעלו הצליח כאשר הוא מבין שעבודתו ויצירתו גדולות ממנו.  כשתורת משה מתרחבת ומגיעה למקומות שמעולם לא חלם עליהם; כשהמשכן מתמלא בכבוד ה' ואי אפשר להיכנס לתוכו – זוהי הצלחה.

ישנו סיפור תלמודי נוסף הלוקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה.  במסכת בבא מציעא דף נ"ט עמוד ב', מובא וויכוח בין רוב התנאים ובין רבי אליעזר בנוגע לתנור מסוים ומעמדו ההלכתי – האם הוא טהור או טמא.  במקרים שקיימת מחלוקת הלכתית, נהוג לפסוק הלכה לפי דעת הרוב, כדברי הפסוק בשמות כ"ג, ב'.  אולם רבי אליעזר לא היה מוכן לקבל עליו את הדין.  הוא מחולל ניסים על מנת שיקבלו את דעתו.  וכך אמר: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח.  נעקר חרוב ממקומו.  אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו.  חזרו אמת המים לאחוריהם.  אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו.  היטו כותלי בית המדרש ליפול.  אולם, רבי יהושע מצווה להתעלם ממעשי הנסים הללו, ולפסוק לפי הרוב, כמקובל בפסקי הלכה.  לבסוף נאלץ רבי אליעזר לפנות לשמיים, ויצאה בת-קול ואמרה –  מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!  עמד רבי יהושע על רגליו ואמר – "לא בשמים היא" (דברים ל', י"ב).  היינו, לאחר שניתנה תורה, איננו משגיחים עוד בבת קול.

בקריאה ראשונה, דבריו של רבי יהושע מחרידים ממש.  האם התורה לא רוצה שנמלא אחר דבריו של האלוקים?  ואם הקב"ה מודיע לנו מהו רצונו באופן ישיר, מדוע שננקוט בתהליך המקובל של פסיקת הלכה?  התשובה לכך מופיעה בהמשך המסכת בתלמוד.  וכך נאמר שם:

באותו היום פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו כיצד הגיב הקב"ה כששמע את דברי רבי יהושע.  השיב אליהו – חייך ואמר 'ניצחוני בניי, ניצחוני בניי.'

ושוב אנו למדים מכך שגם כשמדובר באלוקים בכבודו ובעצמו ההצלחה הגדולה ביותר היא כאשר הבנים והתלמידים לוקחים את משנתו של רבם ומעלים אותה לדרגה גבוהה יותר, גם אם בכך היא עולה לממדים נשגבים יותר, ומושגים פחות.