"המדרש והמיתוס" פרשת קדושים: האדם כנושא קדושה, בכל דרכיך דעהו
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
פרשת קדושים בונה נדבך חדש ביחסי האדם ואלוקים כפי שאנו מכירים אותם בתורה. אנו יודעים שהאדם נברא בצלם אלוקים, אנו יודעים שהאדם זוכה להתגלות של אלוקים, אנו יודעים שהאדם כרת ברית נצחית עם אלוקים ואף קבל ממנו את הביטוי הנצחי של הברית שמתאים לכל תקופה.
החל מחטא העגל, וביתר שאת בספר ויקרא, דומה היה שהיתה קצת נסיגה מרעיונות נאצלים אלו. חטא העגל גרם לעלית מעמד בני לוי בכלל ובני אהרן בפרט ונדמה היה שבני ישראל נשארים מאחור. הכהנה, הגישה אל הקודש, העבודות והבגדים המיוחדים של מעמד הכהנה והמשימות של הלווים, נטיית אוהל מועד של משה מחוץ למחנה, כל אלו יוצרים תחושה שהפרוייקט האדיר שהחל עם בריאת האדם בצלם אלוקים הולך צעד אחורה ואלו שבאמת הנם בצלם אלוקים הנם מעמד אליטיסטי מובחן.
על רקע דברים אלו יש לקרוא את הפסוקים הראשונים של הפרשה שלנו:
וַ"יְדַבֵּ֥ר יְקוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְקוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם"
השם פונה אל כל בני ישראל ואומר להם – קדושים תהיו כמו שאני קדוש. מתגלה שהקשר בין האדם לאל לא הופר והוא שייך לכל מי שלוקח על עצמו את אתגר הקדושה.
המדרש על פסוק זה אומר את הדברים הבאים:
[א] "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו" – מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלוים בה. "קדושים תהיו" – פרושים תהיו. "כי קדוש אני ה' אלקיכם" – לומר אם מקדישים (ס"א מקדשים) אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי. ואם אין אתם מקדישים (ס"א מקדשים) עצמכם מעלה אני עליכם כאילו לא קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש… תלמוד לומר "כי קדוש אני" – בקדושתי אני, בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי. אבא שאול אומר פמליא למלך, ומה עליה להיות מחקה למלך." (ספרא קדושים א א)
המדרש, מבין את המהפכה הגדולה שפסוק זה מחולל. פסוק זה מראה את זיקת כלל בני ישראל לקדושה ועל כן הוא נאמר בהקהלה של עם ישראל וכל גופי תורה תלויים בה. המדרש עומד על כך שאלוקים הוא תמיד קדוש, השאלה היא האם ישראל הנם קדושים. התשובה של המדרש היא שדבר זה תלוי במעשים של ישראל, האם הם מתנהגים כמו המלך הקדוש או לאו.
רעיון אחר עליו אמרו חז"ל שכל גופי תורה תלויים בו נמצא בספר משלי:
"דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך אמר רבא אפילו לדבר עבירה"
במוסר אביך הרב קוק מסביר דבר זה שכאשר אדם עוסק במשהו מסוים עליו לעסוק באותו הדבר עד הסוף ובשלמות ודווקא במעשה בשלמות הוא ימצא את אלוקים.
לא סתם על רעיון הקדושה ועל "בכל דרכך דעהו", נאמר שכל גופי התורה תלויים בהם, חז"ל יוצרים בין שתי הרעיונות קשר פנימי משמעותי ביותר.
במה מתבטא אתגר הקדושה? בהמשך הפרק אנו למדים על איסור ללכת רכיל- דהיינו איסור רכילות על האחר, על איסור שנאת האחר, על איסור להתנהג בנקמנות כלפי האחר ומצווה פוזיטיבית לאהוב את האחר: "ואהבת לרעך כמוך".
אנו למדים על המצווה לדאוג לזקנים- "והדרת פני זקן" ועל החובה להתנהג בכבוד למיעוט בחברה כאשר אנו הרוב- לגר (על משקל גרים הייתם בארץ מצרים).
הקדושה גם מתבטאת בעובדה שאל לו לאדם לחוש בעלות על המציאות, אפילו לא על גופו. האדם צריך לזכור שבכל דבר הוא שותף של הקדוש ברוך הוא, גם בפירות שהוא נוטע ולכן אל לו לאכול מהם בשנים הראשונות וגם בגופו ממש ולכן אל לו לשרוט את גופו כך שישאיר מום או סימן קבוע על גופו, האדם שותף של אלוקים בכל והקדושה היא הביטוי לשותפות זו.
המסר הזה של פרשת קדושים הוא מסר מטלטל. כל אחד מישראל באורחות חייו נקרא להתנהל כשותף לאלוקים בעולם. לאדם הפרטי יש חשיבות, הוא נושא את דגל הקדושה. הקדושה הזו באה לידי ביטוי במודעות לשותפות לקדוש ברוך הוא ובכבוד שאנו רוכשים לכל אדם ואדם, מתוך ההבנה שגם האחר הוא נברא בצלם אלוקים ומתוקף כך גם הוא שותף של אלוקים. אלוקים התנהג באותה הצורה, הוא צמצם את עצמו ופינה לנו מקום, כי אנו חשובים לו, כמו שהוא קדוש בפינוי המקום לנו, כך אנו קדושים בפינוי המקום לאחר, האדם שאינו אני ואלוקים בכבודו ועצמו, אנחנו לא לבד.
ניתן לבוא ולומר שדברים אלו הנם התמצית של המסר של היהדות כלפי המציאות, מבחינות מסוימות זו המתנה שהיהדות נותנת לכל באי העולם, ההכרה שיש לאדם שותפות עם אלוקים ובכך האדם נושא את דגל הקדושה.
השותפות עם אלוקים במציאות עצמה, היא זאת שמאפשרת ומכוננת את הרקע לרעיון של בכל דרכך דעהו, אין דבר במציאות שאינו קשור לאלוקות, אין אדם שאינו צלם אלוקים. דרך כל דבר במציאות, אם מתייחסים אליו בכבוד המגיע לו, כדבר שקשור לאלוקים, דרך כל אדם, שמתייחסים אליו בכבוד המגיע לו, כצלם אלוקים, ניתן להגיע לתודעת שותפות עם אלוקים. מהמון בחינות דווקא מהדברים שחיצוניים לנו ניתן להגיע לתודעה זו הרבה יותר מתוך הפנימיות שלנו שכלפיה אנו חשים בעלות מלאה ולא תחושת שותפות.
הרבה מאוד פעמים נראה שהמציאות סביבנו שכחה את הרעיון הזה. העולם מלא באנשים שמנסים לכפות את ההשקפה שלהם על כל העולם מצד אחד ובכך לבטל את יתר ההשקפות. מצד שני, העולם מלא באנשים חסרי אמון באחר, אנשים שמחפשים להסתגר בשבט שלהם וחשים דחיה מכל מי שלא מתנהל בדיוק כמוהם.
ישנה תרבות שלמה (שמהרבה בחינות העולם המערבי נמצא במוקד שלה) המקדמת השטחה של זהויות, לאומים ולמעשה כל הגדרה פרטיקולרית וזאת בשם האמונה שאין אף הגדרה שהנה נכונה, לאחר שתרבות זו נואשה מהאמת האפלטונית היא מקדמת אמת אפלטונית משלה- שאין אמת ואין זהות.
מצד שני אנו חווים מאבק של העולם המערבי עם תרבויות שלקחו על עצמם משימה לשוב לתהילת העבר זאת תוך כדי מאבק בלתי פוסק בכל מי שמונע מהם לחוות שוב את אותה תהילה שהיתה להם בעבר. בשם תהילת העבר הם מוכנים להרוג ולמות וכל מי שמונע את תהילת העבר, אינו בן חיים כל תרבות שעומדת אל מול תהילת העבר, צריך למחוק אותה.
אל מול שתי התפיסות הללו נמצאת תפיסת הקדושה שרוצה להיטיב לעולם ולהיטיב למציאות לא מתוך טשטוש הזהות ולא מתוך מחיקת האחר, אלא מתוך תודעת שותפות, תודעת ברית של אדם ואלוקים. בגלל היות הברית הנצחית כך גם השותפות היא נצחית והיא מקבלת בכל דור ודור צורה מחודשת. אינם דומים דיני מלחמה של תקופת התורה לדיני מלחמה של ימינו. אף אחד בימינו לא ידמיין להרוג כל בשר במלחמת מצווה, כולל נשים וילדים. דבר זה יגרור חילול השם נורא ויפגע בעצם הברית. הרב הרצוג שכתב על הנושא עמד על כך שעם ישראל לא יכול להתנהל בעת המלחמה כנגד מה שנתפס כמוסרי אצל האומות מאחר והאומות נתנו לעם ישראל את הזכות להקים מדינה, כל התנהלות אחרת מבחינת דיני מלחמה פירושה חילול השם בעיני האומות. אך מצד שני, גם כיום דיני מלחמה עומדים על אותם העקרונות- קוראים לשלום ולהסכם לפני המלחמה, עוזרים לישראל מיד צר ושומרים על מחנה קדוש בעת המלחמה, נוהגים במחנה בעודף מוסריות בחינת והיה מחניך קדוש. העקרונות נשארו אך קבלו ביטוי מחודש המתאים לתקופתנו, זה לב תפיסת הקדושה, היכולת להמשיך את השותפות עם אלוקים לנצח.
שנים ארוכות מדי תפיסת הקדושה תורגלה רק בתוך הבית פנימה. יש לכך המון סיבות מוצדקות, שנים ארוכות היינו בגלות, לא היה לנו שוויון זכויות ברחבי העולם, אף אחד לא רצה להקשיב למה שיש לנו לומר. אך משחזרנו לארץ, שהוקל העול של הגלות, יש לשוב לרעיון של "בכל דרכיך דעהו"- כל דבר ודבר במציאות יכול וצריך להיות מוקד של שותפות עם אלוקים המכוננת קדושה.
אנו חייבים להתחיל ולהפיץ את האור של התורה, את מצוות הקדושה, את תיקון העולם מעשה אחרי מעשה. זוהי החובה הקדושה שמטילה עלינו התורה בפרשת קדושים, זו גם הדרך בה אנו נחוש את היכולת שלנו להיטיב לעולם, להיטיב למציאות ונמצא ערך בקדושה שלנו פנימה. זו המשימה של הדור שלנו, של העם שלנו לעבר עתיד טוב יותר.
