האם היהדות היא פלורליסטית? מה בין מחלוקת למלחמה?
הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס- עמיאל וברן- עמיאל
אחד המאפיינים של העולם היהודי לאורך ההיסטוריה הן המחלוקות. העולם היהודי הוא עולם של ריבוי דעות, של בית שמאי ובית הלל, עולם של השקפות שונות וצבעים שונים. גם לימוד התורה מבוסס על דיאלוג נצחי בין אב ובנו רב ותלמידו המתנצחים ומביעים את דעותיהם האישיות כחלק מלימוד התורה: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה ונעשו אויבים זה לזה אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה". (תלמוד בבלי, קידושין, ל עמוד ב).
לימוד התורה, הופך למחלוקת, לא לנקודת שלום והרמוניה אלא לציון ההבדלים בין הצדדים. רק בסוף הלימוד, לאחר שהטונים עלו לרמות גבוהות וכל אחד מביע את אשר על ליבו ניתן להגיע לשלום, אולם רק בתנאי שיש הקשבה ודו שיח בין הצדדים. לעיתים הלימוד, המחלוקת, הסברות והטיעונים הם יותר חשובים מהמסקנה עצמה.
מעניין שהתורה והמנטליות היהודית, לא דורשים הסכמה אלא דווקא חוסר הסכמה כמצב אידאלי. נדמה שהסיבה לכך היא שהיהדות היא דת של מחלוקת ודיון אבל לא של דוגמות ומלחמות וקונפליקטים. דווקא המחלוקת היא מבוקשת כיוון שהיא גורמת לגילוי האמת של הפרט ואף של הכלל, התועלת הבאה לעולם כתוצאה מבירורים של מחלוקות היא גדולה ומשמעותית. בעם ישראל, אנו מאמינים בתרבות המחלוקת באפשרות להציג מחשבות שונות, מתוך כבוד ואמפטיה ללא צורך להגיע למלחמות אישיות, כדברי בעל ערוך השולחן: "ואדרבא, זאת הוא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות". (הקדמה ל"ערוך השולחן", חושן משפט).
ישנם שני אופנים לפתרון מחלוקות וקונפליקטים. בכח הסמכות ומתוך דו שיח ושכנוע. מי שמנסה לפתור בעיה על ידי כח, למעשה איננו מכיר באדם השני כבעל דעה וזכות להציג את עמדתו. השימוש בכח בדרך כלל לא פותר בעיה אלא רק דוחה אותה לזמן או מקום אחר ולעיתים אף מנציח את הבעיה. המנסה לפתור מצבים מתוך דו שיח ושכנוע, מנסה לכבוש את יריבו מתוך כבוד הדדי. הדרך היחידה והאמתית לפתרון מלחמות הוא מתוך כבוד של האדם השני ודעותיו. לא חייבים לחשוב כמו האדם השני, מותר גם לא להסכים, ללא ספק ניתן לקיים מחלוקת, אבל לא להגיע למלחמות. כך כותב הרב קוק בלשונו הנפלאה:
"יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. רק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק". (תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם).
כל יחיד מביא את הסגולה הייחודית שלו, זוהי המשמעות האמתית של אחדות הבריאה – לא התמזגות לתוך עיסה מטושטשת חסרת אופי, אלא מכלול המכיל את כל צבעי קשת בעל חלקים ייחודיים רבים, וכל אחד מהם תורם למכלול ומשלים את חברו.
אני כואב על כך שאין כמעט כיום בעולם היהודי מחלוקות אלא מלחמות וקונפליקטים, ללא כבוד הדדי, ללא הקשבה, ללא ניסיון לקיים דיון שהוא לשם שמים אשר סופו להתקיים. הרב אהרון מילבסקי זצ"ל, שהיה תלמידו של הרב חיים עוזר גורוז'ינסקי והרב קוק ובמשך שנים רבה הראשי של אורוגואי ואני הקטן זכיתי ליישב על כיסאו, אמר במסיבת הפרידה שלו מהקהילה: "אנשים קטנים עושים מלחמות, אנשים גדולים עושים מחלוקות". יהי רצון שנזכה לחדש עטרה ליושנה ולחדש את המחלוקת בישראל ולהפסיק את המלחמות.
