"המדרש והמיתוס" פרשת קורח: זה לא האידיאולוגיה אלא הסיפור

בפרשתנו מופיע קונפליקיט בין המערכת השלטונית של עם ישראל, מערכת שמבוססת על משפחת עמרם, לבין העם.
משפחת עמרם שולטת על כל מוקדי הכח, מה שהיום בטוח לא היה עובר.

אין ספק שדבריו של קרח נפלו כפרי בשל על העם והעם אכן הזדהה עמם. מה היתה ליבת הטענה של קרח? לפי התנחומא, קרח עסק בשאלה האם כולם יכולים להיות קדושים (כי כל העדה כולם קדושים, כפי שנאמר בפרשה) בהקשר של הציצית:

וַיִּקַח קֹרַח. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ' (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח.

שבוע שעבר ראינו שעניינה של הציצית היא היכולת למצוא את הפליאה, למצוא את הקדושה, בתוך עולם החומר. אבל השאלה הגדולה היא האם עולם החומר הוא עצמו כולו קדוש או שמא יש בו רק מן המרמז על הפליאה.

התשובה לכך היא מורכבת. טענתו של קרח היא נכונה, היה ראוי שכל המחצית תהיה תכלת. אך, אם אכן כל הציצית היתה תכלת, היינו מוצאים את עצמנו חושבים שהמציאות עצמה היא קדושה ולא רק מרמזת ופונה אל הקדושה. התכלת אינה כסא הכבוד, אלא מזכירה אותו, כך גם המציאות, היא אינה הדבר שלעצמו, אלא דרכה מתעוררת הפליאה ופונים אל המעבר.

זהו ההבדל בין פנאתאיזים לבין התפיסה הדתית היהודית.

הפנאתאיזים גורס שכל היש הוא אלוהי. תפיסה זו מאלילה את הטבע ומילא הופכת את האלוקים לסופי המוגבל לטבע, אלוהים הכולל רק את היש ולא כולל את האין.

התפיסה היהודית גורסת שהיש יונק מן האלוהי, בכל רגע ורגע, ליקום כולו אין קיום ללא החייאה של האלוהי אותו, או ללא קיומו של האלוהי. יש המרחיקים עוד יותר ואומרים שהיש טמון בתוך האלוהי (התפיסה הפנאנתאיסטית) אך בכל מקרה שהיש אינו האלוהים, שישנו פער בין המציאות לבין אלוקים והמציאות רק מרמזת על האל, עומדת מולו, פונה אל האלוקים בתפילה, אך היא אינה האל עצמו.

זוהי הסיבה מדוע יש רק חוט אחד של תכלת, המציאות כולה קוראת לנו לעמוד אל מול האלוקי, אך היא אינה כולה תכלת, היא רק מרמזת למה שמעבר לתכלת. אם כל הציצית היתה תכלת היה ניתן לחשוב שהמציאות עצמה היא אלוקים.

כל העדה אכן כולה קדושה, אך אין זה אומר שאין צורך בהנהגה ואין זה אומר שאין צורך בהנהגה מוכשרת שיודעת להנהיג. קדושת כל העדה, לא אומרת שכל העדה מסוגלת לעמוד אל מול השם, לא אומרת שכל העדה מסוגלת להנהגה.

"וַיִּקַּח קֹרַח. וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ (איוב טו, יב). הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, עַד אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה. "

קרח הולך אחרי לבו ואחרי עיניו- בדיוק מה שהציצית באה למנוע. לא ללכת אחריו הלב ואחרי העיניים, לא לבחון דברים רק מהיבט אחד, אלא ליצור הסתכלות כפולה על המציאות, הסתכלות שמצד אחד בוחנת מתוך הלב ומתוך העיניים, שם כולם קדושים ומצד שני להבין שיש כאלו שאינם כה כמו כולם למרות שמבחוץ הם נראים בדיוק כמו כולם.

"אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח, וּמִטּוֹעֲנֵי הָאֲרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט), קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת. כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (שם טו, לח), מֶה עָשָׂה קֹרַח. מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל מֹשֶׁה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם."

קרח הוא בן דודו של משה, מבני קהת, עבודתו ועבודת משפחתו היתה משמעותית, הוא היה מטועני הארון, אבל זה לא מספיק לו. אפשר לקרוא את הדברים כאמביציה אישית, אך אפשר לומר שלא מדובר רק באמביציה אלא בצורך האנושי הבסיסי להתקדם, הצורך הבסיסי שתמיד האופקים יהיו פתוחים בפנינו. שהאופקים חסומים בפני האדם, אזי האדם מתמרד.

ככל שמגיעים יותר גבוה, ככל שעולים יותר, המרד נהיה חריף יותר. תחושת המגיע לי, תחושת הגם אני מסוגל, מתפרצת בשיאה. זאת הסיבה שמי שמצטרף לקרח הם נבחרי העדה, מנהיגי הקהל, האנשים החשובים ביותר, ראשי הסנהדרין אותם ממנה משה לעזור לו לשאת את משא העם, כדברי חותנו יתרו.

האם יכול להיות שקרח צדק? מאוד יכול להיות שכן. יכול להיות שבאמת בקרח היו את כל התכונות הראויות להנהגה, המדרש עצמו אומר על קרח, שקרח חכם היה. אך הנקודה היא אחרת, השאלה היא האם היה צורך למהלך של קרח.

גם לקרח ברור, שרק אדם אחד יכול להיות למעלה, שיש רק מנהיג אחד לעם שעומד אל מול השם, שיש רק כהן גדול אחד שנכנס לקודש. הנטיה האנושית הבסיסית היא לערער על המקום הזה, היא לרצות להגיע לטופ. הבעיה פה היא שאין לכך סיבה. אמנם זה מה שהלב רוצה ומה שהעין דורשת, אך השאלה היא האם הצורך הוא אמתי או רק צורך אידיאולוגי.

משה מרגיש בדיוק בנקודה זו ולכן הוא אומר:

"וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:"

ואומר על כך המדרש:

"לא חמור אחד מהם נשאתי" – מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם, אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש ואני בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים, היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צורכיהם ירדתי, ולא נטלתי."

דהיינו, משה אומר בפני האלוקים, על אף שהיה מותר לי לקחת מהם חמור מאחר וירדתי למצרים על חמור בשביל עם ישראל, אפילו את הממון שהוצאתי על עם ישראל לא לקחתי. למשה אין ספק שהטענה של קרח ושל העדה אינה נכונה- מאחר והוא יודע שהם לא באים בטענות על הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא, או על צורת ההנהגה שלו. הם באים בטענות על עצם צורת ההנהגה. המבחן הוא מבחן המנהיגות, משה לא מרוויח מן המנהיגות הזו דבר, הוא באמת מרגיש שליח- הוא יודע שקרח יודע, שהוא לא בהנהגה בשביל עצמו.

הוא יודע שקרח יודע, שעל אף שמלך מועד לקחת את ממון נתיניו על פי חוקי המלך, משה מעולם לא נהג כן. משה יודע שיש צדק עקרוני בדברי קרח (בניגוד לדתן ואבירם), אך הוא יודע שלתקופתו, הוא המנהיג המתאים.

מענין לראות שטענה דומה טוען שמואל בקשר לעם ישראל בעת שעם ישראל מבקשים מלך:

"הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד:"

ובצורה דומה מסביר המדרש את דברי שמואל:

"וכן שמואל הצדיק אמר: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" – שור שהייתי מקריב עליהם לקרבן ומבקש רחמים עליהם, וכן למשוח עליהם מלך – משלי היה, שנאמר: "עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" (שמואל א טז ב). וכן הוא אומר: "כי זבח היום לעם בבמה" (שם ט יב) – לא נטלתי משלהם. וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם וצורכיהם והולך וסובב כל עיירות ישראל, שנאמר: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה" (שם ז טז). דרך העולם, בעלי דינין הולכין אצל הדיין ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום וחמור שלי."

יש כאן אירוניה מסוימת שהטענה אותה טוען משה, טוען גם קרח. שהרי המדרש אומר ששמואל הוא מבני בניו של קרח. שהרי אומר הפסוק:

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"

ובדברי הימים נאמר:

"בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ: אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ".

אלקנה הנו אביו של שמואל.

ועל כך אומר המדרש:

"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן … אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום (אשתוק)? ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדת להם ומשה היה רואה יפה. לכך נשתטה לבוא לאותה חוקה ששמעו מפי משה שכולם אובדים ואחד פלט: "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש"

קרח ראה שעתיד שמואל לצאת ממנו, דהיינו הוא זיהה בעצמו את הפוטנציאל להנהגה, שבאמת בא לידי ביטוי בצורה שהמדרש מגדיר כגדולה מהנהגת משה ואהרון.
גדולה זו באה לידי ביטוי ביחסי שמואל והעם. אי אפשר להתעלם מכך שמשה, טוען את טענותיו להקב"ה ואילו שמואל מדבר ישירות אל העם, כך אומר המדרש:

"בוא וראה כמה בין משה לשמואל! משה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמוע הדבור, ואצל שמואל היה הקב"ה בא, שנאמר: "ויבא ה' ויתיצב ויקרא שמואל שמואל". למה כך? אמר הקב"ה: בדין ובצדקה אני בא עם האדם. משה היה יושב ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון, שנאמר: "וישב משה לשפוט את העם…" (שמות יח יג). אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט את ישראל כדי שלא יצטערו לבוא אצלו, שנאמר: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל … ושפט את ישראל". אמר הקב"ה: משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל, יבוא אצלי לאוהל מועד לשמוע הדבור. אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם, אני הולך ומדבר עמו."

קרח שהתנגד למעמד המלוכני של בני עמרם, רצה לפתוח את אופצית ההנהגה לכלל העם. שמואל הצאצא שלו, מפגין כבוד גדול לעם, הרבה יותר מן הכבוד אותו מפגין משה כלפי העם.

כפי שאמרנו, שמואל מזהיר את העם מפני המלך וקרח רוצה לפרק את מוסד המלוכה של משה, טענותיו של שמואל מתקבלות על ידי האלוקים, דרך שמואל מתגלה שטענותיו של קרח מתקבלות על ידי האלוקים, אבל הכל הנו שאלה של טיימינג, לא רק טיימינג, לא רק נקיות והגיון הטענה, לא רק נקיות הלב של הטעונים אותה, אלא היכולת לזהות את התכלת שבמציאות וההבנה שתכלת יש רק אחת ורק מתוכה כל השאר נצבע. מי שלא מצליח להבין שלכל תקופה יש תכלת משלה, לכל תקופה יש ביטוי מיוחד משלה, לא יצליח להנהיג כיאות.

ההנהגה היא לא תלויה באדם ולא תלויה ברעיון, אלא היא תלויה בהתאמה של האדם והרעיון לתקופה. רעיון ודרך הנהגה שתקופה מסוימת יכולים להיות הביטוי של דבר השם לעולם, לאו דווקא יהיו הרעיון המבטא בדור אחר.

את זה הבין משה, זה לא רק האידיאולוגיה, אלא גם הסיפור ובשלב הזה של הסיפור- הנהגת משה היא המתאימה.