חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת קרח: בין אמא אדמה לארץ

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרסבפרשה שלנו אנו נתקלים באופוזיציה המשמעותית ביותר למשה רבינו. אין זה אומר שמשה רבינו לא נתקל כמה וכמה פעמים באתגור על המנהיגות שלו, אך בפרשה זו נראה שמשה עצמו מסמל את קרח ועדתו כאופוזיציה המשמעותית ביותר ואכן זו אופוזיציה שבאה מקרב השבט שלו- מה שמוסיף כנראה עוד נדבך לתסכול של משה רבינו.

אנו יודעים איך נגמר הסיפור, משה רבינו אומר שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את קרח ועדתו ולכאורה זה מה שקורה:

כח וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְקוק שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי. כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְקוק שְׁלָחָנִי. ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְקוק, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְקוק. לא וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.

אך יש לשים לב שמה שהתרחש בפועל, הוא לא בדיוק מה שמשה אמר שיתרחש. בעוד שמשה אומר שהאדמה תפצה את פיה, מה שמתרחש בפועל הוא שהאדמה נבקעת, אך הארץ פוצה את פיה ולא האדמה.

ניתן לומר שהארץ והאדמה הנן אותה הישות, אך ניתן גם לעמוד על הפער בין דברי משה, לתיאור של המקרא ולנסות ללמוד ממנו משהו חשוב.

בראש ובראשונה אנו נתקלים בהבדל בין הארץ לבין האדמה כבר בפרקי הבריאה, פרק א’ משתמש במילה ארץ: (א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: (ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם:..(י) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: (יא) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן:.

אך בפרק ב’, אנו מוצאים את השימוש במילה אדמה יחד עם המילה ארץ:

(ד) אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְקֹוָ֥ק אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם: (ה) וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְקֹוָ֤ק אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה:

(ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה:

ואולי חשוב מכל, האדם בפרק ב’ נוצר מן האדמה ואפשר לומר ששמו של האדם, נגזר מן האדמה.

(יט) וַיִּצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ:

אנו פוגשים שוב את האדמה, סביב יחסי קין והבל:

(א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְקֹוָֽק: (ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה: (ג) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיקֹוָֽק:

(ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְקֹוָ֔ק אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ: (ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: (ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ: (ט) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: (י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: (יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ:(יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ: (יג) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יְקֹוָ֑ק גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֹֽׂא: (יד) הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי:

אי אפשר להתעלם מן ההדגשה של התורה של מערכת היחסים של קין עם האדמה. קין הנו עובד אדמה, הוא מנסה להעלות מנחה מן האדמה להקב”ה, אך הקב”ה שועה אל הבל ומנחתו ואל קין ומנחתו הוא לא שועה. לדעתי, לאחר הדחיה של הקב”ה את פרי האדמה, פונה קין לאלטרנטיבה. בתחלה הוא ניסה להביא מפרי האדמה להקב”ה, עכשיו במובנים אחרים, הוא מביא את מפרי הקב”ה לאדמה. הוא מעניק לאדמה את המנחה האולטימטיבית, את הפרי המשותף שלה ושל הקב”ה, אדם מן האדמה- ובניגוד למנחה שהוא מנסה להעניק להקב”ה שלא מתקבלת, אנו למדים מן הכתוב שהאדמה אכן פוצה את פיה ומקבלת את המנחה- את קרבן האדם הראשון. זאת היא הסיבה מדוע הקב”ה מקלל את האדמה שפצתה את פיה, האדמה אכן פצתה את פיה ולכן היא מתקללת.

והנה בפרשה שלנו, משה רבינו רוצה שהאדמה שוב תפצה את פיה ותקח לקרבה עוד בני אדם. אך מה שקורה בפועל הנו משהו אחר, האדמה אכן נבקעת, אך לא האדמה פוצה את פיה, אלא הארץ פוצה את פיה.

יש לאנושות קשר אינטימי מאוד עם האדמה. אנו שרים על אמא אדמה בתרבות העברית. במיתולוגיות רבות האדמה אכן נחשבת לאמא של הכל, היא האם של הטיטאנים, של השמים ושל המים. במיתולגיה הבבלית נינטו היא אם כל חי, במיתולגיה היוונית גאיה היא האמא של כלל המציאות, במתילוגיה הכנענית זו האשרה, במיתולוגיה הרומית זו טרה ועוד. ולכאורה, הדברים נאמרים לאדם הראשון במפורש- (יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב:. האדם נלקח מן האדמה וישוב לאדמה, האדמה היא מעין אמו.

יש משהו באדם, שמזהה באדמה את הכוח שנותן חיות- את האמא. קין רואה באותה אדמה את האלטרנטיבה להקב”ה- כזו שראוי להביא לה מנחה מתי שהקב”ה דוחה את מנחתו, על כן הוא עובד אדמה- עובד את האדמה.

אך בפרשתנו, האדמה לא פוצה שוב את פיה. הארץ היא זו שפותחת את פיה. אותה ארץ שמופיעה בפרק א’, אותה ארץ שמה שיוצא ממנה משקה את פני האדמה. זוהי אותה הארץ שאנו פוגשים בפרק א’ בפסוק א’, אותה ארץ שהנה יסוד ראשוני של המציאות. אך הארץ בניגוד לאדמה, היא פחות אינטימית. בניגוד לאדמה שהיא מקור האדם, הארץ היא אחת מן היסודות של הטבע. הארץ היא דוממת, היא הטבע הדומם אליה האדם לא מתחבר- אלא היסוד הטבעי ממנו המציאות נוצרה אך אין אשליה שיש לו קיום ממשי.

משה רבינו פונה לאדמה שתפצה את פיה, אך האדמה לא עושה שוב את אותה הטעות שעשתה בימי בראשית, הפעם הארץ פותחת את פיה. האם ברא השם בריאה עבור משה והאדמה פצתה את פיה כפי שאמר משה? מעיון בטקסט עולה שלא.

יש כאן מסר עמוק ששולח לנו המקרא. הארץ בהיותה יסוד טבעי, יסוד דומם, פותחת את פיה, לא האדמה אליה האדם חש זהות.

אנו כן פוגשים שוב את האדמה בהקשר פולחני, אבל הפעם כחלק מן הפולחן מיד אחרי סיני:

(כ) לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: (כא) מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־ הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ:

האדמה לא פותחת שוב את פיה עבור אף אדם, אפילו עבור משה. אל האדמה לא מתחברים, אל האדמה לא פונים. היסוד החי של האדמה יכול לשמש כבסיס למזבח אך לא כיסוד פעיל בעצמו.

האדם לא פונה לאדמה, הוא חי על הארץ. הארץ הדוממת היא המרחב בה האדם פועל. בניגוד למיתוס, הטבע הוא דומם, הטבע הוא נברא. לא פונים אליו ולא מבקשים ממנו.

האם טעה כאן משה רבינו? אני לא חושב שמשה התכוון לפנות לאדמה כיסוד חי, אל אמא אדמה, אך המקרא בא לחדד לנו דווקא את הנקודה הזו, שלא נבוא לטעות, שלא נחשוב שהטבע הוא דבר שפונים אליו בבקשה ותפילה. המקרא מחדד לנו שפונים לאלוקים מעבר לטבע, הטבע הוא דומם ונברא בדיוק כמונו, הוא בטח שלא אמא.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}