"הפרשה והמיתוס" פרשת ראה:על אלונים, בחירה וקריאה בשם השם

ערב הכניסה לארץ משה רבינו מסמן שני הרים כמרכזיים הדתיים של עם ישראל לאחר כניסתם לארץ, הר גריזים והר עיבל:

כט וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְקוק אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃ ל הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃

ציון השמות המפורשים של הר גריזים והר עיבל (וגם הגלגל) ואפיונם כמקומות אשר סמוכים לאלון מורה הנם משמעותיים מאוד במיוחד לאור המשך הפרשה שם ספר דברים מלמד על ריכוז הפולחן, הזביחה, האכילה והשמחה במקום אשר יבחר השם:

א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים–אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה. ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם–אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַיקוק אֱלֹהֵיכֶם. ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְקוק אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ח לֹא תַעֲשׂוּן–כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ט כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה–אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-יְקוק אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ. י וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְקוק אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם–שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה. יב וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְקוק אֱלֹהֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. יג הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, בְּכָל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּרְאֶה. יד כִּי אִם-בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְקוק, בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ–שָׁם, תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ; וְשָׁם תעֲשֶׂה, כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

חוקרי התנ"ך ראו בחלקים אלו של התנ"ך את הציר המכונן של ספר דברים וטענו שישנה סתירה בין תפיסת ריכוז הפולחן שמופיעה פה, לעומת מגמות אחרות המופיעות בתנ"ך מהן עולה שאין ריכוז פולחן וניתן לעבוד את האלוקים במקומות מרובים. חוקרי המקרא מתארכים חלק זה של התנ"ך למעשיו של חזקיהו המלך המתוארים בספר מלכים, שכיתת את הבמות ואת האשרות, את האנטי רפורמה של בנו מנשה שהחזיר את העבודה בבמות ופיזר את מוקד הפולחן מחדש (יחד עם פולחן העבודה זרה) ואת חידוש ריכוז הפולחן על ידי הנכד רבא של המלך חזקיהו, בניגוד המוחלט לדרכם של המלך מנשה סבו והמלך אמון אביו.

הפסוקים המפורסמים לקראת סופו של ספר מלכים מתארים את מציאת ספר דברים (ויש הטוענים את התורה כולה), לאחר שהוא אבד בימי המלך מנשה:

ג וַיְהִי, בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת-שָׁפָן בֶּן-אֲצַלְיָהוּ בֶן-מְשֻׁלָּם, הַסֹּפֵר, בֵּית יְקוָק, לֵאמֹר. ד עֲלֵה, אֶל-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְיַתֵּם אֶת-הַכֶּסֶף, הַמּוּבָא בֵּית יְקוָק–אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף, מֵאֵת הָעָם. ה ויתנה (וְיִתְּנוּהוּ), עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, הַמֻּפְקָדִים, בבית (בֵּית) יְקוָק; וְיִתְּנוּ אֹתוֹ, לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה, לְחַזֵּק, בֶּדֶק הַבָּיִת. ו לֶחָרָשִׁים, וְלַבֹּנִים וְלַגֹּדְרִים; וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב, לְחַזֵּק אֶת-הַבָּיִת. ז אַךְ לֹא-יֵחָשֵׁב אִתָּם, הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל-יָדָם: כִּי בֶאֱמוּנָה, הֵם עֹשִׂים. ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְקוָק; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ… י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו.

כאמור, חוקרי המקרא לאור פסוקים אלו טוענים שהמלך יאשיהו כתב את ספר דברים (או אפילו את התורה כולה), שהרי המקום היחיד בתורה שאכן מתאר את מהלך ריכוז הפולחן – מהלך שהובל לראשונה על ידי מלכי יהודה האחרונים הוא ספר דברים ועל כן רובם מתארכים את ספר דברים לימי יאשיהו.

לעניינו, אי אפשר להתעלם מכך שבעוד "המקום אשר יבחר השם", אינו מוזכר בשמו, הר גריזים, הר עיבל ואלון מורה כן מוזכרים בשמם.

לאור דברים אלו, יש לשאול, מה כל כך ייחודי בהר גריזים, הר עיבל ואלון מורה- שהוזכרו בשמם כמקום הפולחן העתידי של עם ישראל עוד לפני הכניסה לארץ בעוד המקום אשר יבחר השם- לא מוזכר בשמו. ויותר מכך, מה הוא ההבדל בין העבודה הדתית של הר גריזים והר עיבל לעבודה הדתית שאמורה להתרחש במקום אשר יבחר השם.

אנו מכירים את אלון מורה שלידו שוכנים הר גריזים והר עיבל מהנאמר על אברהם אבינו:

ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְקוָק אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח

האבן עזרא אומר על העיר שכם: "משה קראו כן כי שכם לא היתה בימי אברהם"

גם יעקב חונה באיזור שכם כפי שנאמר : "ויבא יעקב שלם עיר שכם"

ועל פסוק זה אומר הנצי"ב: "עוד לא הייתה עיר באותו מקום. משום הכי כתוב: מקום שכם". וכך גם כתב הנצי"ב בפירושו על הפסוק "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען" (פרק לג, יח')

על פי דברים אלו נראה שלא העיר שכם (שעוד לא היתה קיימת בימי אברהם) היא הסיבה מדוע האבות חונים באיזור זה, אלא עצי האלון והאלה:

ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם. ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית-אֵל הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ. ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית-אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו. ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת. {פ}

יעקב טומן את הנזמים תחת האלה אשר בשכם, וטומן את מינקת רבקה תחת האלון, אלון בכות.

וכפי שראינו בפסוקים על אברהם אבינו, הקב"ה מתגלה לאברהם אבינו באלון מורה ושם אברהם בונה מזבח.

אברהם גם בונה מזבח באלוני ממרא, דהיינו ליד האלונים הנמצאים בממרא:

וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקוָק

דהיינו, הפולחן בהקשר של עצים בכלל ושל עצי אלון ואלה בפרט, הנו כזה שמאומץ גם על ידי האבות.

בספר שמואל מוסבר שניתן לשמוע את קול המלאכים ואת קול האלוקות בראשי האילנות:

וִ֠יהִי בְּֽשָׁמְעֲךָ֞ כְּֽשָׁמְעֲךָ֞ אֶת־ק֧וֹל צְעָדָ֛ה בְּרָאשֵׁ֥י הַבְּכָאִ֖ים אָ֣ז תֶּחֱרָ֑ץ כִּ֣י אָ֗ז יָצָ֤א יְהוָה֙ לְפָנֶ֔יךָ לְהַכּ֖וֹת בְּמַחֲנֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים

ומסביר רש"י שם: "את קול צעדה בראשי הבכאים – הם מלאכים הצועדים בראשי האילנות, אשר אני שולח לעזרתך".

פולחן העצים הנו פולחן נפוץ ביותר בכל תרבויות העולם. העץ נתפס כנצחי ביחס לאדם, כסמל של הטבע החי שיש בו מנוע פנימי של צמיחה. אנו מכירים את פולחן העצים הנפוץ בארץ ישראל לבעל ולאשרה. אנו גם מכירים תרבויות מרובות בהם נבנה מזבח תחת העץ.

לדעתי, לא סתם משה מזכיר דווקא את מקום שכם ליד אלון מורה, את הר עיבל והר גריזים, כמקום בו יתרחש המעשה הדתי הראשון בארץ ישראל, כנראה גם לא סתם אברהם אבינו ויעקב אבינו מוצאים את עצמם דווקא באיזור שכם. כנראה, שם היה מרכז דתי משמעותי של שוכני הארץ אשר התבטא בעצי אלון וטבעי ששם יתרחש מעשה דתי משמעותי.

אך איזה מעשה דתי מתאר משה רבינו? לא סגידה לאלון ולא עבודה תחת האלון- אלא מעמד של קריאת הברית, מעמד של קריאת התורה. בכך מסמל משה רבינו את הרפורמה הדתית המשמעותית ביותר שעם ישראל הולך להציע לעולם, לא מעשי פולחן לכוחות הטבע, בשיתוף עם כוחות הטבע, אלא פולחן שבפה- קריאת הברכה והקללה.

עבודת העצים נדחקת הצידה ואמנם יש הכרה בכך שאכן שם היו מרכזים דתיים, אך העבודה הדתית שמתרחשת במרכזים אלו אינה עבודה ריטאולית אלא עבודה בפה, קריאה בשם השם.

כל ההיבט הפולחני קורבני, לא נעלם מהעבודה הדתית של ישראל, אבל הוא מרוכז במקום אחד- במקום אשר יבחר השם. בשאר המקומות העבודה היא אחרת, היא קריאה בשם השם ולא הקרבת קורבנות.

יאשיהו וחזקיהו מבינים נקודה זו ומנסים לכתת את העצים והאשרות, לכתת את המזבחות מן הארץ ולרכז את עבודת הקורבנות רק למקום אשר יבחר השם, כתוצאה מכך אמורה להתרחש תופעה אחרת, לא אובדן העבודה הדתית מקרב הארץ, אלא שינוי שלה, לא עוד קורבנות אלא קריאה בשם השם, תחת כל עץ רענן.
כאשר עם ישראל מגיע למקום המרכזי בו התרחש הפולחן דרך האלון, במקום להתנהל כמו הנהוג בכנען בפולחן האשירה, משה מבקש שהעם יעמוד מעל, על ההרים הצופים על אותו המקום ויקח חלק במעמד של אמירת הברכה והקללה. יש פה אלטרנטיבה מובהקת לדרך עבודת האלוקים של כנען. במקום בו אנו מוצאים את המרכז הדתי המקומי של כנען, שמרוכז סביב האלון, עם ישראל הולך לעבוד את האלוקות לא דרך חפץ, אלא דרך קריאת הברכה והקללה.

המקום אשר יבחר השם לא מצוין בשמו, כיוון ששמו פחות חשוב, מה שחשוב הוא ההבנה שהעבודה הדתית שעם ישראל מציע היא אחרת. היא לא חומרית, לא עוברת דרך חפץ ואפילו לא דרך עץ, אלא דרך הפה. יש מקום אחד נבחר בו יש קורבנות, יש המון מקומות בהם עם ישראל יכול וצריך לבחור לקרוא בשם השם.