פרשת שופטים: לבקש את הצדק תוך טיפוח חמלה
שרה גורדון למדה בתוכנית למחנכות במדרשת או"ת לינדנבאום במשך שנה לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה. היום היא ראש תחום הכוונה וחינוך חווייתי על ישראל בבית הספר התיכון לבנות "מעיינות" בניו ג'רסי.
פרשת שופטים מסתיימת בטקס הכפרה של העגלה הערופה (דברים, כ"א, א'–ט'), אותו תהליך שמבצעים השופטים והזקנים של העיר הסמוכה כאשר במקום כלשהו נמצאת גופה נטושה. אחד המרכיבים הבולטים של הטקס הוא עריפת ראש העגלה בנחל על ידי מנהיגי העיר, רחיצת ידיהם על גווייתה, והכרזתם "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (דברים, כ"א, ז').
הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ') סובר שלטקס העגלה הערופה יש ערך תועלתני. הפרסום הנובע ממדידת המרחק בין מקום הימצאות הגופה לערים הקרובות לקביעת העיר הסמוכה ביותר, התהלוכה של המנהיגים אל הנחל, כמו גם אופיו המטלטל של הטקס יגרמו לבריות לשוחח על המקרה, יגבירו את המודעות ויגדילו את מספר הפניות המועילות שיביאו לפענוח הרצח.
ההיגיון שבדברי הרמב"ם ברור, אך אותי מעניינת הסמליות שבטקס. אילו רגשות אמור הוא לעורר בקרב מנהיגי העיר ותושביה? אילו לקחים ותובנות יכול הוא ללמד אותנו היום?
ישנן כמה אפשרויות להבנת הנמשל של עריפת העגלה, מה היא מסמלת ומה מייצגים זקני העיר (ראו הרב אמנון בזק, נקודת פתיחה, פרשת שופטים).
אפשרות אחת היא שהעגלה מסמלת את הרוצח שלא בא על עונשו ושהזקנים מציגים את הוצאתו להורג. בכך שזקני העיר מבצעים את מה שצריכים היו לבצע מודגש העוול וחוסר הצדק שנעשו, שכן השופטים נכשלו במילוי אחריותם לממש את שלטון החוק.
אפשרות נוספת היא שהטקס משחזר את רצח הקורבן ושהזקנים ממלאים בו את תפקיד הרוצח דווקא. הבחירה בעגלה צעירה שלא משכה בעול מדגישה את תמימותו של הקורבן, והנחל האכזב מדגיש את סופה של שושלת הקורבן ואת העובדה שלא יוכל להביא ילדים נוספים לעולם או לתרום לו עוד.
כאן מתמקד הטקס בגודל האובדן, בכך ששמו קץ לעולם ומלואו (משנה ה' בפרק ד' במסכת סנהדרין), ולא בכישלון האחריות הנובעת מן החוק הנוקשה. עצם העובדה שזקני העיר ממלאים את תפקיד הרוצח מעלה את השאלה מה ניתן היה לעשות כדי להימנע מן האסון, ומעבירה את נטל האחריות אל כתפי מנהיגות העיר.
את הדגש המושם על האחריות ניתן לראות גם בהכרזה שמבוצעת בסוף הטקס "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (דברים, כ"א, ז'). את דמו של מי לא שפכו הזקנים? התלמוד הבבלי במסכת סוטה (דף מ"ו ע"ב) מייחס את הדם לקורבן, הצהרת מחילה שמנהיגי העיר לא נכשלו בהגנה על ההלך ושילחו אותו לדרכו ללא מזון או ליווי.
לעומתם, התלמוד הירושלמי במסכת סוטה (פרק ט' הלכה ו') מייחס את הדם לרוצח, הכרזה של בדיקת נאותות מצד מנהיגי העיר שהרוצח לא היה ברשותם והתירו לו לצאת לחופשי.
המרתק ביותר הוא ההסבר של המלבי"ם (כי שצוטט על ידי נחמה לייבוביץ', עיונים בספר דברים, פרשת שופטים) הגורס שיש לייחס את הדם לרוצח אך עורך התאמה להצהרה שנאמרה קודם על הקורבן.
הוא מצהיר בקולם של המנהיגים: "לא היינו גרמא לרצח הזה ע"י שלא נתנו מזון לרוצח, ועל ידי כך היה מוכרח להרוג את הנרצח" (מלבי"ם, דברים, כ"א, ז').
בהסבר הזה מקבלים מנהיגי העיר אחריות לא רק על כך שלא הענישו את הרוצח ולא הגנו על הנרצח, אלא גם על המציאות החברתית הקיימת בקהילתם שעשויה הייתה להוביל אדם רעב לנקוט צעד דרסטי כגון רצח.
הראייה הרחבה הזו מאפשרת לחוש חמלה כלפי האדם שמבצע את הפשע המזעזע הזה ועדיין להתמקד בצדק שצריך לקרות. היא מרחיבה גם הלקח שנלמד מהטקס על ידי זקני העיר; פשע לא מתבצע ברִיק ושומה על הקהילה לדאוג לחבריה ולהניח את התשתית החברתית שתסייע למתקשים.
השילוב הזה של דין ורחמים מייצר מסגרת מועילה עבורנו עם בואו של חודש אלול. יותר קל לבחון את עצמנו ואת האחר במונחים של שחור ולבן, של חטא ועונש, של חוק ואחריותיות. אך לטובת צמיחה והתפתחות קהילתית מועיל יותר להסתכל על האדם השלם, לטפח ניואנס וחמלה ולמתן את הדין בעזרת הרחמים.
