פרשת שופטים – מלך בישראל, ויחסי "הון-שלטון"
מאת הרב אבישי מילנר, ראש ישיבת 'אור תורה נווה שמואל' ע"ש שמואל פנחס אהרמן
מלך ישראל- משימה (כמעט) בלתי אפשרית.
אחד המוטיבים המרכזיים בספר דברים הוא הכנת עם ישראל לכניסה לארץ. המעבר מהנהגה אלוקית ניסית של דור המדבר, להנהגה ארצית, טבעית. בארץ ישראל יצטרך עם ישראל למנהיגות אנושית, טבעית. אחת מדרכי ההנהגה שבפרשתנו היא מלך. כך אומרת התורה: "כי תבוא אל הארץ, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים… שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו".
התורה מאפשרת הנהגה של מלכות (ואולי אפילו מְצָווה. נחלקו בכך הפרשנים). אך מיד מוסיפה התורה אזהרות וסייגים מגבילים למלך הנבחר. לא ירבה סוסים. לא ירבה נשים. וכסף וזהב לא ירבה. בעת העתיקה מלך היה שליט יחיד ללא מיצרים, בעל סמכויות בלתי מוגבלות, התגלמות הא-ל. ופעמים הרבה אינטרסים אישיים, שיקולים משפחתיים, ובעיקר יצרים אפלים, קדמו לשיקולי טובת העם. ולכן מדגישה התורה ומאפיינת את המצופה ממלך ישראל, על ידי שלוש מגבלות אלו.
לא ירבה לו סוסים– הגבלת הכוח הצבאי. כוח צבאי בלתי מוגבל עלול להוביל למלחמות מיותרות ולהישענות על הכוח הצבאי. לא ירבה נשים– ריבוי נשים והתייחסות אליהן כסמל סטטוס, וכאובייקט מיני, תמיד היווה ראשית התהליך של משבר מוסרי, זנות, וזילות בחיי אדם בכלל. וכסף לא ירבה– לאורך כל ההיסטוריה היה ריבוי ממון ורדיפה יצרית אחר עושר שורש הגאווה, שהביא לניצול העם ולאיבוד קשר עם העם. פעמים הרבה תאוות הממון הייתה תחילת הנפילה, וכניסה למסלול של איבוד המלוכה.
התורה ממש אומרת לנו באופן ברור, היזהרו בחיבור המסוכן שבין הון – לשלטון. התורה יודעת שגם אנשים ראויים, שהגיעו להנהגה מתוך אידיאולוגיה ורצון להיטיב עם העם, יכולים הם "שיתבלבלו", שיאבדו את המצפן המוסרי שלהם, יתרגלו למנעמי השלטון, ויטעו לחשוב שמגיע להם ליהנות באופן אישי מהעושר והכבוד אשר במלכות, יהיו בתודעה שהשלטון שלהם מאז ולעולם, ישכחו שמשרתי העם הם.
להגבלות אלו מוסיפה התורה חיוב נוסף, חיובי. מלך מצווה לכתוב לו ספר תורה, ולקרא בו "למען ילמד ליראה את ה' ".
"עבד לעם קדוש על אדמת הקודש"
האם אפשר לעמוד בניסיון של עשירות גדולה ושררה יחד עם מנהיגות אחראית ישרה, ונאמנה?
חז"ל בהחלט היו מודעים לאתגר הגדול. אך האמינו שהמשימה אפשרית. ואחת הדוגמאות הבולטות לכך היא דמותו ואישיותו של רֶבי, הלוא הוא רַבי יהודה הנשיא, מגדולי התנאים ועורך המשנה.
רֶבי עשיר מופלג היה. הוא נולד לשושלת משפחתית עשירה ומרובת נכסים, וגם יצר לעצמו הון לא קטן ממסחר, חקלאות וקשרים עסקיים הדוקים עם השילטון הרומאי, ואפילו עם הקיסר אנטונינוס עצמו. "מימות משה ועד רבי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד" אומרת הגמרא (גיטין נט.), חז"ל בהחלט מתייחסים לנשיאותו כמלכות. והנה, בעת פטירתו, מספרת הגמרא (במסכת כתובות), הרים רֶבי את ידיו, לשמים, ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעות, ולא נהנתי מהעולם הזה אפילו לא כאצבע הקטנה". ואנו נשאל, האם באמת רֶבי כלל לא נהנה מהנאות העולם? הרי יודעים אנו שהיה נוהג בדרך של מלכות, בלבושו, בסעודות שהיה בהם עושר של שולחן מלכים ועוד. אז מה כוונתו כשאומר לפני מותו- שלא נהנה מהעולם הזה בכלל?
רֶבי מבקש ללמד אותנו שיעור חשוב. עושר ומנהיגות לא מביאים עימהם פריבילגיות של מותרות. להפך, מנהיגות, והכוח המתלווה לשלטון, צריכים לטעת במנהיג את תחושת האחריות והשליחות. מנהיגות ונשיאות הם עול, חובה, ושליחות.
רֶבי, שהיה נשיא, בהחלט חי חיי עושר ורווחה, אך לעולם לא איבד את המצפון. לעולם לא שכח שכל הטוב לו זכה תובע ממנו אחריות גדולה יותר, זו מנהיגות שזוכרת כל הזמן את השליחות.
"רֶבי היה מכבד עשירים", כך אומרת הגמרא בעירובין (פו) שהיה רֶבי אומר: "כל מי שיש לו עושר ונותן ממנו צדקה לעניים מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את כל המצוות כולן", עושר ומנהיגות זו הזדמנות ! ולכן רֶבי מכבד העשירים. לא בגלל עשירותם או תפקידם הרם, אלא בזכות העשייה שלהם למען העם, לטובת הנתינים.
שלמה המלך במגילת קהלת אומר: "מתוקה שנת העובד, והשובע לעשיר אינו נותן לו מנוח". פשט הפסוק, שכוונת המלך שלמה היא לשבח את האדם הפשוט, העובד והעמל, פועל המרוויח לחמו ופרנסת ביתו ביושר, גם אם מעט, ושנתו מתוקה, רגועה ושלווה. שנת פועל. ולעומתו העשיר מרוב עושר, נכסים ודאגות אינו יכול לישון.
והנה במדרש, רֶבי, על פי תפיסתו מבאר פסוק זה הפוך! רֶבי מתאר שראה עני עובד ונרדם באמצע היום מתוך בטלנות וחוסר אחריות ומחויבות לעבודתו. ואילו אנו העשירים, טוען רֶבי העוסקים בצרכי ציבור, המחויבים לדאוג לכל הנזקקים אין אנו יכולים להירדם, מכובד האחריות. דווקא המנהיגות והעושר אינם נותנים מנוח מתוך תחושת המעמסה, הערבות והשליחות.
מהמדרש לחיים עצמם
תורתנו תורת חיים. ודאי שייכים הדברים למציאות חיינו. ולעיתים רוצים היינו לחדד תובנות אלו לכל פקיד בביטוח לאומי, או נותן שירות במשרד ממשלתי, וכמובן למנהיגנו, ושרינו. אך דומה שהדברים אמורים בראש וראשונה לכל אחד איתנו. כולנו מנהיגים במשפחה, בקהילה, במקום העבודה. ולכולנו היכולת, האחריות והזכות להעניק, להיות מהנותנים והמסייעים ומתוך כך גם נזכה ליהנות מכל הטוב אשר העניק והשפיע הקב"ה עלינו.
בתפילה שנזכה למנהיגים הראויים לחתום כפי שנוהג היה הרב קוק לחתום על איגרותיו,
"עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" ואכן היו כל חייו עדות נאמנה לחתימתו.
