"הפרשה והמיתוס" פרשת שופטים: על מודל ההנהגה של ספר דברים (והצצה מהירה לספר שופטים)
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
פרשת שופטים כשמה כן היא עוסקת במערכת המנהיגותית של עם ישראל. הפרשה מתחילה בעיסוק בשופטים והשוטרים האמורים לשפוט את העם משפט צדק, עוברת לעיסוק במנהיגות הדתית של הכהנים וממשיכה בפרשת המלך.
המערכת המנהיגותית המשולשת המתגלה לנו בפסוקים אלו היא מעניינת, הנהגה משפטית מקומית בדמות השופטים, הנהגה דתית כללית בדמות הכהנים והנהגה מונרכית כללית בדמות המלוכה. מערכת משלושת זו יוצרת מתח מובנה בין שלושת הרשויות ומהווה מוקד של מתח פנימי לאורך ההיסטוריה של עם ישראל.
כמובן, ישנה הנהגה שלא מוזכרת בפרשתנו במפורש וזו היא ההנהגה השבטית, התפקיד של נשיאי השבט. נראה שהפרשה שלנו מקדמת באופן מובהק את ההנהגה הריכוזית מלוכנית (מה שמהווה ראיה נוספת לדעת אלו הטוענים שספר דברים נכתב בידי סופרי יאשיהו המלך ושפן בראשם).
כמובן, ששנים רבות עם ישראל לא הונהג על ידי מלך ומערכת ההנהגה לא היתה משלושת אלא כפולה. לאחר הכניסה לארץ, מסיבה כל שהיא אנו לא שומעים על העברה מסודרת של השלטון מידי יהושע לידי ממשיך דרכו. תיאורי הכיבוש של ספר יהושע נקטעים באיבם ואנו מוצאים את עצמנו תחת הנהגה חדשה, הנהגת השופטים. עם ישראל מוצא את עצמו פרוס בישובים קטנים ברחבי הארץ בעמדת נחיתות מובהקת לעומת אלו שלא גורשו בחלק הראשון של ספר יהושע, זאת מכיוון שכל מקורות המים הטובים כבר נתפסו קודם בידי יושבי הארץ ומה שנותר בידי ישראל הנם האזורים ההרריים והמיוערים שיש לעבוד קשה ביותר בכדי להכשיר אותם לישוב ובעקר אלו אזורים הרחוקים מן מקורות המים.
לתוך חלל זה נכנסים השופטים של ספר שופטים. כמו השופטים המצויים בפרשתנו, השופטים מספר שופטים, היו מנהיגים מקומיים ולא לאומיים. השופטים הושיעו שבטים ספציפים ונלחמו באיזורים מוגדרים ורובם לא היו מנהיגים ברמה הלאומית ולא שאפו להנהגה לאומית. ישנם שופטים שאנו יודעים עליהם רבות- אלו היו השופטים שכן היה להם רצון להנהגה לאומית והבולט שבהם הנו גדעון שהיה כמעט מלך וכמעט יצר לעצמו בית מלוכה. בנו אבימלך שניסה לדרוש עבור עצמו את המלוכה יצר מעין טראומה קולקטיבית בהתנהלות שלו ואנו לא שומעים לאחר מכן על רעיון המלוכה לזמן רב.
על חלק ניכר מן השופטים אנו לא יודעים כמעט ודבר חוץ מעצם קיומם. לדוגמא: התנ"ך מספר לנו על תולע בן פועה ששפט את ישראל לאחר מות אבימלך בן גדעון, או על עבדון בן הלל שהיו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים שרכבו על שבעים עיירים. אלו הם שופטים שחוץ משמם אנו כמעט ולא נותרו סיפורים עליהם. אם היה מדובר במנהיגים לאומיים כנראה והיינו שומעים עליהם הרבה יותר.
כמובן, היו שופטים מפורסמים ביותר ובראשם שמשון, נזיר האלוקים (נזיר מלשון הזרה או כתר של שיער שמקרב ומייחד את האדם אל הקדוש ברוך הוא), שעליו קשה לומר שהוא עסק בשפיטה במובן של שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. שמשון אפילו לא עסק בהגנה על ישראל מפני האויב המרכזי של ישראל- הפלשתים. שמעתי מישהי שטענה ששמשון אהב את הפלשתיות ושני את הפלשיתים והיה נשוי לאישה פלשתית אחת ומת בגלל אחרת, ובעקר הוא עסק בנקמה בפלשתים ולא במלחמה בהם, ההיפך הם רעיו עמם הוא שותה בלילה, חד להם חידות ונוקם בהם בזעם כאשר הם מנסים לרמות אותו. לא סתם דמותו של שמשון נלחמה רק בפלשתים ומזוהה עמם באופן כה מובהק. הפלשתים שהיו גויי הים וכנראה הגיעו מאיזור יוון, כאשר הם ראו את שמשון, הם נתקלו בדמות הדומה לגיבורים עליהם הם שמעו במיתוס, דמות שממנה יראו כיוון שהיא סימלה את הגיבור מן האגדות שהם הביאו עמם מן הבית באיי יוון, כך גם דרך נפילתו של שמשון נראית כאילו היא לקוחה מהמיתולוגיה היוונית, כוחו נעוץ באיבר מסוים ושפוגעים באיבר זה, סר כוחו.
אך מה שאנו כן יכולים לומר על השופטים של ספר שופטים הוא שהם אכן היו בכל שעריך, הם לא היו מרוכזים במקום אחד, אלא היו מנהיגים ברמה השבטית. מנהיגות השופטים הנה מנהיגות אזורית ולא מנהיגות על אזורית, השופט מביא תשועה לשבט שלו, משכין את הצדק והשלום באיזור שלו (בין צרעה ואשתאול, ביבש גלעד ועוד) ולא מהווה מנהיג שתפקידו הוא תשועה והשכנת השקט ברמה הלאומית. יש גם יסוד לומר שהדבר היה נכון גם ברמה הכהנית. אנו יודעים על כהנים שישבו בכל חלקי הארץ, לעיתים היו אף כאלו אשר שימשו ככהנים כאשר כלל לא היו כהנים (כך בסיפור פסל מיכה). גם ההנהגה הכהנית לא היתה מרוכזת במקום אחד והיא היתה בכל שעריך.
השופט האחרון אותו אנו מכירים הנו שמואל, שמואל הוא זה שנושא בפני ישראל את פרשת המלך, פרשה המקבילה לפרשת המלך בפרשה שלנו, אך שצבועה בצבעים הרבה יותר קודרים. שמואל אכן עשה משפט וצדק והסתובב בין עיר לעיר לשפוט ולשבת בדין. השופט הקודם לשמואל היה עלי, שבניגוד לשופטים האחרים לא הסתובב בין מקום למקום אלא הוא היה "שופט כהן". בימי עלי אנו שומעים על תופעה מרתקת שלא שמענו עליה לפני כן. אנו שומעים על העליה לרגל לשילה. בשילה יושב עלי ויושבים בניו חפני ופנחס. שילה מהווה מרכז פולחני עד כדי כך שישנם אנשים שעולים לשילה שלושים שנה רצוף מדי שנה בשנה. בשילה אנו גם פוגשים תופעה שמתרחשת לא מעט פעמים כאשר ישנה הנהגה דתית המרוכזת במקום אחד ובאיזור אחד- שחיתות דתית. כאשר המרכז הדתי נמצא במקום אחד ובידי משפחה אחת, ישנה סכנה גדולה. חוסר הפיזור, הן הגיאוגרפי והן האנושי של מעמד הכהונה יכול ליצור מציאות שכהני הדת יקחו לעצמם כח יתר וכך נוצר מעין "ממסד דתי", שכמעט תמיד יוצר שחיתות. שמואל הבין את האתגר העצום שיוצר מרכז דתי אחד בו מצוי השופט ועל כן הוא בוחר לוותר עליו. על אף היותו הן שופט, הן מנהיג והן אוטריטה דתית אנו מוצאים אצלו הנהגה מרתקת, הוא מתנהל כאילו הוא שופט מקומי ועובר בין מקום למקום, בין עיר לעיר- שם הוא גם מביא דבר השם בתור החוזה, הוא גם יושב בדין כשופט ומהווה את סמל המנהיגות הכללית. מבחינה זו שמואל הוא המנהיג האידאלי של עם ישראל, מלך/כהן/ שופט שמוותר על הכוח הריכוזי שלו ומתנהל ככהן/ שופט מקומי מכוח סמכותו.
אך בסוף ימי שמואל העם מבקש מלך ככל הגויים ושמואל כתוצאה מכך אכן מזהיר מריכוז הכוח בידי המלך:
"(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: (יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: (יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: (טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: (יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא:"
שמואל מתאר מציאות קודרת ביותר של השלכות המלוכה. מציאות דיסטופית אשר מזהירה מריכוז הכוח בידי המלך. שמואל חוזה שהמלך יהפוך את עצמו לאדם עליון, לאדם שישתמש בכוחו הריכוזי לרעה ויחוש עליון על אחיו.
דומה, שזהו הרקע לדברי משה רבינו בספר דברים בפרשת המלך. בפרשת המלך מטיל משה על המלך הגבלות ומונע ממנו כוח בלתי מוגבל:
"יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְקוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְקוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. טז רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיקוָק, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְקוָק אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
לפי הנאמר בפרשתנו, יש על המלך סט של חוקים שמטרתם הנה להגביל את כוחו. אך בעיון בפסוקים בולט בעקר הרעיון שהמלך צריך לכתוב את משנה התורה הזאת, ללמוד בו כל היום- ליראה את השם, לשמור את דברי התורה והתוצאה של כל דבר זה היא שלא ירום לבבו מאחיו וכך יאריך ימים על ממלכתו.
אנו מוצאים במקומות רבים בעולם העתיק הגבלות של המלוכה, הגבלות אלו נקראו "פרי באסילאס" ובתרגום מילולי- על המלוכה. ישנה תעודה מסופוטמית מימי אשורבניפל (מאה ז ' לפה"ס) המכונה "עצה לנסיך, ואשר בה מוזהר הנסיך לא להמרות את פי יועציו, לא לחמוד רכוש ולא לגייס את עמו למלחמה בדרך בלתי נאותה. גם באשור אנו מוצאים הוראות שיש לקרוא למלך תדיר את ספר האמת שמזכיר למלך ללכת על פי משפט הצדק.
כנראה, אחת המטרות המרכזיות של חוק המלך בכל התרבויות באותה תקופה, כולל התרבות הישראלית הנה שהמלך יחוש כפוף לאלוקים ועל כן יתנהל בצדק ויעשה משפט צדק. התורה, ובמיוחד שמואל באזהרתו לעם מפני המלך מוסיפים עוד עקרון שראוי שילווה את המלוכה: לבלתי רום לבבו מאחיו. זהו אתגר עצום למלך שיושב בעיר הבירה שלו ואינו חלק מן העם, אינו חלק מן הדרמות הקטנות האיזוריות שמרכיבות את הממלכה.
בעל המחבר של ספר דברים, הרגיש באתגר הגדול שהנו אתגר ההנהגה. ישנו מודל אחד של הנהגה שהנו מודל של שופטים, השופטים כפי שאמרנו הנם מנהיגים מקומיים, מנהיגים שאין להם יכולת להניע את הרמה הלאומית ועל כן על אף שהם מאוד יעילים במעשיהם, אין זו הנהגה מספקת מבחינה לאומית.
ישנה הנהגה כהנית, הנהגה דתית. הבעיה הגדולה בהנהגה דתית, שחיבור של דתיות וריכוז כוח דתי במקום אחד- כמעט תמיד גורמת לשחיתות, זה מה שהתרחש במשכן שילה עם בני עלי וזה כנראה מה שהתרחש גם עם בני שמואל ומה שהתרחש בזמנים שונים בהיסטוריה הישראלית.
ישנה הנהגה מלוכנית, ההנהגה המלוכנית גם היא הנהגה ריכוזית אשר יושבת במקום אחד. היא נוטלת מן ההנהגה הדתית את הפן הכלכלי וכך אין ערבוב בין דת וכסף, אך האתגר הגדול שלה הנה תחושת הגדלות והעליונות של המלך- הניתוק שלו מן השטח.
מבחינה זו, דווקא ההנהגה המשולשת שמציג ספר דברים יוצרת מעין איזון/ תחרות בין הרשויות השונות על לב העם.בכדי שרשות מסוימת לא תאבד את הרלוונטיות שלה בפני הציבור וגם בפני עצמה, עליה לפנות לעם, עליה להיות נגישה. ריבוי הרשויות מזכיר לכל אחד מן הכוחות, הן לכוח המקומי שלא רואה דברים ברמה הלאומית, הן לכוח הדתי שיכול להישחת בקלות והן לכוח המלוכני שיכול לחוות ניתוק מן העם, את האיזון הנדרש. זהו הסיפור של פרשת שופטים, לא רק צדק, לא רק עבודת אלוקים, לא רק מלוכה- אלא שילוב של שלוש כוחות שמבוטאים בגופים שונים להנהגה אחת.
