חיפוש
Close this search box.

לנווט על פי הגעגוע

הרב בראון דסברג, רב אולפנת אוריה

דסברגאנחנו לא מפסיקים לחפש את “המצפן”.

בעולם של אפשרויות בלתי מוגבלות, של התלבטויות בלתי פוסקות, אנחנו צריכים מצפן מוסרי, שעל פיו נוכל לקבל החלטות, ולצעוד בדרך האמת והיושר.

האמת היא, שפרשת “שלח” מאוד מאתגרת אותנו בהיבט הזה.

לכאורה, משה ובני ישראל עושים את הדבר הנכון, ושולחים את האנשים המתאימים, כדי לתור את הארץ, לקבל מידע לקראת קבלת החלטות לאומיות.

אולם, אנחנו יודעים מה היה סוף הסיפור, אנחנו גם מבינים את המסר, שהצו הא-להי הוא מצפן הרבה יותר מדוייק, מאשר דיווח וניתוח אנושיים.

סוף הפרשה זורק אותנו למישור אחר לגמרי:

המילה המנחה בסיפור התרים הוא הפועל ת.ו.ר. פועל זה מופיע שוב לקראת סוף הפרשה בפסוק “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”. הפסוק הזה מעביר את אותנו למישור האישי, למרגלים שהגוף שלנו שולח, הלא הם העיניים, ולאזהרה, שהעיניים שלנו עלולים להרחיק אותנו מהציווי הא-להי.

אולם, כיום, כאשר אין לנו נביא, לפעמים יש תחושה של “וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה’ וְלֹא יִמְצָאוּ” (עמוס ח,יב), וגם החיפוש אחר דבר ה’ נכנס למערכת האפשרויות וההתלבטויות, כיצד נמצא את “המצפן”?

תשובה אחת היא, שנלך ע”פ ההיגיון והשכל, ותשובה אחרת היא, שנלך ע”פ הלב. פעמים רבות, אכן אלו הכלים היחידים שיש בידינו, אך רק נעיר כאן, ששתי הדרכים הללו הן האופציות המוזכרות בפסוק “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”. פעמים רבות התחושות והמחשבות שלנו מושפעות מתאוות, מדעות קדומות, ומשאר מסיחים, שמסיטים את המחט של המצפן.

נצביע כאן על כלי נוסף.

הרב קוק (בעקבות ר’ חסדאי קרשקש) מדבר רבות על הרצון שבאדם, בתור נקודה נשמתית עמוקה, המחוברת לקב”ה, “נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, בתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי” (שמונה קבצים ג,נא). אין לנו היום נביאים, אבל הרצון העמוק שלנו, מחובר לדבר ה’.

כיצד נבדיל בין רצון עמוק ובין תאוות זמניות, לחצים חברתיים אודעות קדומות שמעצבים את התודעה שלנו?

לכך יש תשובות רבות, ואני רוצה לגעת באחת מהן.

חיים נחמן ביאליק כתב בועידה הראשונה של “חובבי שפת עבר” במוסקבה (אייר תרע”ז) כך:

“יש כח גדול בעולם וגעגועים שמו.  הוא המעביר את האדם דרך אלפי פרסאות, הקורע לפניו ימים ומדבריות, כדי להתקרב למשאת נפשו, להסתכל רגע אחד בקלסתר פנים אהובים לו, לשאוף ריחו וצלו…”

זהו תיאור נפלא על כוחו של הגעגוע, עד כמה אנחנו מוכנים להשקיע, בשביל לחוות נקודה, שחבויה כבר שנים בעמקי נפשנו.

ביאליק ממשיך, ומושך את הגעגוע הזה למישור הלאומי: “אין אנו יודעים מה היא היד הנעלמה, אשר נחתנו בדרך קשה וארוכה, מלאה עקלקלות וחתחתים, מורדות ומעלות של היסטוריה בת ארבעת אלפים שנה.  היד הזאת עשתה אותנו עד לאומים”.

עם ישראל מתגעגע לארץ ישראל. גם אם לא היינו כאן אלפי שנים, גם אצל יהודים שלא היו בארץ מאודם, הגעגוע הזה טמון עמוק בתוכנו, בתוך הרצונות שלנו.

הגעגוע אל דבר ה’, אל תורת ה’, אל ארץ ישראל, אל עם ישראל, הוא מצפן אל תוך הרצונות העמוקים שלנו.

דבר ה’ היה צריך להנחות את בני ישראל במדבר, כמו שהגעגוע לתחיית עם ישראל בארצו צריך להנחות אותנו היום. לו רק נמשיך ולנווט ע”פ המצפן הצפון בנו.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}