חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“המדרש והמיתוס” פרשת שלח לך: מצוות ציצית

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת שלח- פרשת המרגלים הנה אחד מן החטאים המפוארים ביותר של עם ישראל. הכישלון המהדהד של העם לא היה במעשה המרגלים, אלא במורך הלב שנכנס לעם ישראל בקלות כה רבה. העם השתכנע במהירות מהדהדת בצדקת הדרך של המרגלים, בצדקת הטענות שלהם.

חייבים להודות שזה היה מפתיע. אם דברי המרגלים היו קונצזוס, ניתן עוד להבין את התנהלות העם. אך אנו יודעים שיהושע וכלב סיפרו סיפור אחר. אל מול המרגלים עומדים משה ואהרון שמביאים את דבר השם לעולם.

ועדין, העם בוחר להאמין לאלו שמוציאים את דיבת הארץ רעה. השאלה היא למה? מה האינטרס של העם בכך?

לדעתי, הטראומה מן חטא קברות התאווה, עודנה בתוקף. לא רק שהיא בתוקף אלא היא לימדה את העם מסר משמעותי ביותר. העם מפקפק ביכולת שלו לשאת את האתגר של ארץ גשמית, הוא מפקפק ביכולת שלו להתמודד עם אתגרי הארץ. מבחינה זו דווקא פירות הענק שמביאים עמם המרגלים מעוררים את חשד העם יותר מכל. אותו עם שהוכה כיוון שהוא קץ במן לטובת בשר, לטובת התענוגות, חושש מאוד מעודף הגשמיות שמציאה ארץ ישראל. לכן, בניגוד לעבר, העם לא מתלונן על כך שהיה טוב במצרים, אלא תלונותו הנה שהוא מזהה את ארץ ישראל עם המוות, אבל לא סתם עם מוות, אלא בנפילה בחרב, מוות במלחמה. המוות במלחמה שהעם בטוח שיהיה דינו, חושף הנשים ואת הילדים לגורל נורא. גם דבר זה הנו לפלא, הרי העם למוד נסיון ממלחמת עמלק בו הוא ניצח נצחון מוחלט, מדוע שבארץ ישראל זה יהיה שונה?

התשובה היא ברורה, צורת הנצחון במלחמת עמלק היתה רוחנית. צורת הקיום במדבר הנה על המן שהנו אוכל רוחני. ארץ ישראל מציעה בדיוק ההיפך. חיים גשמיים.

זאת היא הסיבה שבניגוד לפעמים קודמות, העם לא מביע געגוע למצב במצרים, אלא מנתח שמה שמחכה לו זה מוות, בין אם במדבר, או במצרים, אך לפחות לא מדובר במוות אכזרי בחרב:

“וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כׇּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃ וְלָמָ֣ה יְ֠קוָ֠ק מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃ וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃”
העם מפחד מן הגשמיות כיוון שכל פעם שהוא נהה אחרי הגשמיות הוא נענש. על רקע זה באה ההסתייגות של העם, הפחד והחשש שלו. העם למד מן הניסיון והוא מגיב בחרדה לגשמיות ולקשיים הגשמיים בהם העם אמור להיתקל בהגיעו לארץ.

לקראת סוף הפרשה אנו נפגשים בעוד חטא אשר מתחולל במדבר, פרשת המקושש. המקושש מקושש עצים ביום השבת.

“וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.”

קשה שלא לשים לב בנקודות היחס השונות בין המקושש לבין פרשיה אחרת, פרשת המקלל:

“וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה’: וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם ה’ מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת… וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.” (ויקרא כד יד-כג)

הדמיון בין הפרשיות הוא ברור, יש פה חטא של פרטי של אדם אנונימי, שנתפס על ידי העם ועונשו הוא סקילה מחוץ למחנה על ידי העם. אך ישננו הבדל מהותי בין חטא המקלל לחטא המקושש, חטא המקלל עוסק ברוח וחטא המקושש עוסק בתאווה לחומר.

באמת, השלב בו עם ישראל נמצא בספק ויקרא כנראה הנו שונה מן השלב בו עם ישראל נמצב בספר במדבר. בעוד בתחילת הדרך המרידה היא באלוקים, האתגר שעומד אל מול העם בספר המדבר הוא דווקא היחס לחומר. חוסר האמון במפגש עם החומר אחרי החיים במדבר, במציאות חיים ניסית. פרשת המקושש היא חלק מן המכלול הזה, ויתור על השבת לטובת המשך עבודה.

על רקע דברים אלו נכתבה בסוף הפרשה מצוות הציצית.

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל־ צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:

אי אפשר להתעלם מכך שהמרגלים כונו בתורה תריםק ובנוגע לאפקט של הציצית על האדם נאמר ולא תתורו אחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. המרגלים התרים את הארץ, נפלו בעיניים והציצית מצילה מלתור אחרי העיניים.

המדרש מגדיר את האפקט של מצוות הציצית:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיהֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא), ה’ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ (ישעיה מב, כא). זָרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַנְחִילָם חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא הֵנִיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל. יָצָא לַחְרֹשׁ, לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר (דברים כב, י). לִזְרֹעַ, לֹא תִּזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאַיִם (שם פסוק ט). לִקְצֹר, כִּי תִּקְצֹר קְצִירְךָ בַּשָּׂדֶה (שם כד, יט). בְּדִישָׁה, לֹא תַּחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (שם כה, ד). בָּעִסָּה, רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם. שָׁחַט, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (שם יח, ג). קַן צִפּוֹר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח (שם כב, ז). חַיָּה וָעוֹף, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז, יג). נָטַע, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ (שם יט, כג). קָבַר מֵת, לֹא תִּתְגּוֹדְדוּ (דברים יד, א). מְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁ, לֹא תַּקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם (ויקרא יט, כז). בָּנָה בַּיִת, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (דברים כב, ח), בַּמְּזוּזָה וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (שם ו, ט). נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. וְעָשׂוּ לָהֶם, תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁלֹּא יוֹצִיא נִימִין מִן הַטַּלִּית וְיַעֲשֶׂה מֵהֶן צִיצִת, אֶלָּא מִצְוָה לְהָבִיא לָבָן וּתְכֵלֶת וְיַעֲשֶׂה. אֵימָתַי, כְּשֶׁיִּהְיֶה תְּכֵלֶת. וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ אֶלָּא לָבָן, שֶׁהַתְּכֵלֶת נִגְנַז, מִצְוָה בְּלָבָן. עַל כַּנְפֵי, וְלֹא בָּאֶמְצַע, אֶלָּא עַל כָּנָף. פְּתִיל, וְהוּא צָרִיךְ לְפָתְלָן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִים. שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְהָרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ, זוֹכֵר אֶת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד, י). וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית…. רְאִיתֶם וּזְכַרְתֶּם, הַמַּרְאֶה מֵבִיא לִידֵי זִכָּרוֹן, וְזִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. לָמָּה, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוֹקֵל אַרְנוּנִיּוֹת, וְכוֹתֵב אִנְפָרִיּוֹת. אָמַר לֵיהּ אָבִיו, בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בְּאִנְפָרִיּוֹת, שֶׁחַיֶּיךָ נָתוּן בָּהֶן. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם (דברים לב, מז). וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵן סַרְסוּרִין לַגּוּף, שֶׁהֵן מַזְנִים אֶת הַגּוּף. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט לוֹ הַקַּבַּרְנִיט אֶת הַחֶבֶל. אָמַר לוֹ: תְּפֹשׂ הַחֶבֶל הַזֶּה בְּיָדְךָ וְאֶל תַּנִּיחֵהוּ, שֶׁאִם תַּנִּיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים. אַף כָּאן אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִין בַּמִּצְוֹת, נֶאֱמַר עֲלֵיכֶם, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (שם ד, ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף, נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ (משלי ד, יג). וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, בִּזְּמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת, אַתֶּם מְקֻדָּשִׁים וְאֵימַתְכֶם מֻטֶּלֶת עַל הָאֻמּוֹת. פָּרַשְׁתֶּם מִן הַמִּצְוֹת וַעֲשִׂיתֶם הָעֲבֵרוֹת, מִיָּד מְחֻלָּלִין אַתֶּם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע, אַתֶּם פּוֹרְשִׁין מִן הַמִּצְוֹת. לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וְגוֹ’ (יחזקאל לו, כו-כז).

המדרש מתאר הציצית כלב מערכת המצוות. המדרש מגדיר את מערכת המצוות ככזו שמראה איך ניתן לעבוד את השם בכל דבר ודבר שקיים במציאות. מטרת הציצית היא הזכרון, הזכרון שדבר מעין זה הוא אכן אפשרי.

המצוות אינן מעשי ציות, אלא מעשים של השראה, מעשים הבאים לכונן את הפליאה ביחס למציאות עצמה. לאדם ישנה פליאה בסיסית ביחסו למציאות. הפליאה הזו מאוגדת בזכרון האנושי הבסיסי של בריאת האדם, זכרון שבצורה מסוימת טמון בכל אחד וכל אחת מאתנו ולאחר מכן לעם ישראל בפרט, זכרון סיני.

הפרישה מן הזכרון הזה, מנתקת את האדם מן הפליאה. הניתוק מן הפליאה משנה את הנראות של המציאות בעיני ישראל ויותר מכך, הופך את הלב, ללב כבד, ללב של אבן, לב של חומר שמושך כלפי מטה, שהוא חלק מן היסודות החומריים של המציאות.

הציצית מזכירה שאפשר להגיע לפליאה מתוך המציאות מאחר והיא מזכירה שכל דבר בתוך המציאות קשור למה שלמעלה ממנו. מצד שני, הציצית מראה שהמציאות עצמה מזכירה, היא לא מנסה להפריש את האדם מן המציאות אלא להזכיר לאדם שהמציאות אמורה לעורר לקומה נוספת, להתייחסות בוגרת יותר. המציאות יש בה גוון שמוביל את האדם לנתיב עלום, זהו גוון בתוך המציאות, אך כזה שנותן מהות וצבע למציאות כולה.

החידוש הגדול בכך הנו הכוליות שבענין. כל המציאות כולה יכולה לעורר פליאה, דרך המצוות אנו משמרים את הפליאה שיוצאת מן המציאות.

אין עבודה דרך תחום ספציפי במציאות, לא דרך הים (עבודה לאל הים), לא דרך השמים, לא דרך האדמה, או דרך רגש, לא תפיסה אלילית פוליתיאיסטית שמפרידה את המציאות, אלא תפיסה אמונית בה כל המציאות הנה מוקד של פליאה. כל עוד האדם זוכר רעיון זה, הוא יכול להדגיש את התכלת מבין הלבן.

מבחינה זו תפקידו של האדם הנו להדגיש את התכלת מתוך הלבן, האדם אמור לבטא את המסתורין הגנוז בטבע עצמו, על ידי המצוות שנעשות בעולם הטבע, בעולם המרחב, מסתורין שלא היה יכול לבוא לידי ביטוי ללא האדם.

אחרי חטא המרגלים ואחרי המקושש, זו היא הנקודה שמקשה על עם ישראל. לא האמונה באלוקים, אלא האמונה שהמציאות עצמה אינה נוגדת את האלוקות, אלא היא מעוררת פליאה, שהצליל היסודי של המציאות הנו הפליאה.

הפרשה שלנו היא הפרשה בה אובדן האמון של ישראל במציאות מגיע לשיא, פרשת ציצית היא תחילת התיקון.


לעמוד “המדרש והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}