חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת שמיני: אש אוכלה

מאת הרב רונן בן דוד, ראש אולפנת ‘אור תורה נווה חנה’ ע”ש חנה אהרמן

Rabbi Ronen Ben Davidכולנו רוצים שיהיה טוב. בכולנו מוטבעים האמונה והרצון העמוק הזה, שאכן נגיע לטוב. זו הסיבה הראשונית לכך שאנו משנסים מותניים מדי פעם ויוצאים מגדרנו כדי לעשות טוב בעולם, ובה בעת זה שורש הפסיביות שלנו. כשהטוב מתמהמה, נטיית הלב שלנו היא לשקוע ביומיום ולחשוב מחשבות מלאות ייאוש. אז מה עושים?

רצים קדימה בהתלהבות או מדשדשים במקום בתסכול רב?

כמו בכל סוגיה תורנית, מילות המפתח הן איזון ותהליך. הכמיהה לטוב יוצרת את היעד הכללי בחיים, אבל הדרך בה עלינו ללכת מלאה בקשיים. כמו אדם היוצא לטיול ובתחילת המסלול מראים לו את סופו, והכל נראה בהיר וקל, ורק כשהוא פוסע בדרך עצמה הוא מגלה כמה סלעים, מהמורות וקוצים יש בה. הזיכרון של נקודת הסיום נותן את הכוח לא להישבר מול הצוקים והדרדרים.

אבל יש אנשים שאצה להם הדרך. אלה שחושבים שיעדים גדולים ניתן לממש מהר, כאן ועכשיו. אנו פוגשים אותם בכל מיני הקשרים בחיינו, וכמעט תמיד יודעים לומר מראש שהניסיון לעשות קיצור דרך יסתיים לא בטוב.  גם אם המוטיבציה טובה ונכונה, זה לא עובד. בתחומים אידיאולוגיים, מלמד אותנו הרב קוק, אין אפשרות לקיצורי דרך, כי הם תמיד מחייבים את הדחייה המוחלטת של דעתו של זה שאינו מסכים אתי. מימוש יעד הטוב הגדול, מסביר הרב קוק ,מחייב דיאלוג כנה גם עם דעות ששונות משלי, אפילו אם אני חושב )בטעות!(, שהאמת בידי, או לכל הפחות לצדי. אמת, כך מסתבר, היא עניין מורכב יותר מסתם שחור ולבן. זאת ועוד, בדרך כלל אלה שמנסים לקצר תהליכים, הם גם אלה שיגיעו לתסכול וכאב לאחר שמטרתם לא תושג. זה נכון בכל האידיאות: הדתיות, הליברליות ,הלאומיות וההומניסטיות. בחיי הפרט, האומה והעולם כולו.

בפרשתנו אנו מוצאים ביטוי מהדהד לרצון לקצר תהליכים:

“וַיּבָֹ֨אֹ מֹ ֶשֶֹׁ֤ה וְאַהֲֽרֹ֙ןֹ֙ ֶאֶל-אֹ֣ ֶהֶֹל מוֵֹ֔עֵ֔ד וֵַיֵּצְ֣֔א֔וּ וַיֽבְָֽ ֲרֲֽכ֖וּ ֶאֶת-הָָעָ֑ם וַיֵָּרֵָ֥א ְכְבוֹד-ה ‘

ֶאֶל-ָכָּל-הָעָֽםֽ. וֵַתֵֵּ֤צֵא אֵ֙שׁ֙ מִלִּפְֵנֵ֣י ה’ וַתּ֨אֹכַלַו ֨תֹּא ַכל֙ ַעַל-הַמִּזבְֵַּ֔חַ ֶאֶת-הָעָֹֽלָֹ֖ה וְֶאֶת-הַחֲֽלִָבִ֑ים וַַיַּ֤ ְרְ֤א ָכָּל-הָעָ֙ם֙ וַיּרָֹ֔נֹּוּ וַיִּֽ ְפְִּל֖וּ ַעַל-פְּניֵהֶֽםֽ. וַיִּ ְקְִח֣וּ בְנֵֽיֽ-אַֽ֠הֲרֹ֠ןֹ נָ ָ֨דָָ֨ב וַאֲֽבִי֜ה֜וּא ִאִ֣ישׁ מַחְתָּ֗ת֗וֹ וַיִּ ְתְִּנ֤וּ בָהֵ֙ן֙ ֵ֔אֵ֔שׁ וַיָּ ִשִָׂ֥ימוּ עֶָלֶ֖יָהָ ְקְטֶֹ֑רֶֹת וַיּקְַ֜רִ֜יבוּ לִפְֵנֵ֤י ה’֙ ֵאֵ֣שׁ זָ ֔רָָ֔ה אֲֶשֶׁ֧ר לֹ֥֥א צִָוָּ֖ה אתָֹֽֽם. וֵַתֵֵּ֥צֵא ֵאֵ֛שׁ מִלִּפְֵנֵי֥ ה’ ַוַתּ֣אַֹכַל אוָֹתָ֑ם וַיָּ ֻמָֻ֖תוּ לִפְֵנֵ֥י ה.’ וַיּ֨אֶֹמֶר מֹ ֶשֶֹׁ֜ה אֶֽלֽ-אַהֲֽרֹ֗ןֹ הוּ֩א֩ אֲֶשֶׁר-דִּ֨ ֶבֶּ֨ר ה’ | לֵאמֹ ֙רֹ֙ בִּקְרַֹבַֹ֣י אֶקֵָּ֔דֵ֔שׁ וְַעַל-פְֵּנֵי֥ ָכָל-הָָעָ֖ם אֶכֵָּבֵ֑ד וַיִּדִֹּ֖םֹ אַהֲֽרֹֽןֹ.”

האדמו”ר הזקן מחב”ד, ועוד דמויות חסידיות חשובות, ראו בכפילות של יציאת האש מסר חשוב לדורות. על פי דבריו, נדב ואביהוא אינם חוטאים חלילה, אלא כאלה שמנסים להקדים את זמנם. אש ה’ תצא ותאכל את הקורבן הנרצה לפניו, אך היא יכולה להפוך לאש האוכלת אפילו את הצדיקים. האש החמימה והמאירה לעולם “ונרצה לו לכפר עליו”, היא גם “אש אוכלה”. שני בני אהרון היו מלאי להט חיובי, אך להט כזה – כשאינו מתחשב במהלך הכולל ואינו מגיע דרך תהליך – הופך ללהט החרב המתהפכת.

על רקע זה ניתן להבין גם את דברי (הנחמה?) של משה לאהרון: הם אכן קרובים, אבל כשרוצים לגאול את העם כולו ולא רק את הצדיקים, יוצאת אש ואוכלת גם את הצודקים לשעתם.

אם נרצה לא לטעות בריצה לפני המחנה מתוך להט משיחי מוקצן ולא מאוזן, כזה שחלילה מוכן לכלות את כל מי שאינו מסכים אתנו, מחויבים אנו בתהליך. אם נבקש לא לרוץ ואז להתאכזב וליפול לתחושות קשות, מחויבים אנו בתהליך. גם כשהגאולה בפתח, על כולנו להפנים את מושג התהליך עמוק בתודעה: תהליך הגאולה אינו “זבנג וגמרנו”, אלא תוצר יוצא של דיאלוג עמוק וכנה, בו כל אחד מכיר באמת ובתמים, שכמו שהוא נברא בצלם – כך גם חברו, וכמו שיש לו מה להציע – כך גם יש לחברו. דיאלוג כזה יוצר, בסופו של דבר, חיבור אמיץ שאין בו התלהמות מיותרת. במקום קיצורי דרך מתלהמים שהם בבחינת “אש זרה”, נעבוד בביטחון ובתהליך נכון למען תהפוך אותה אש אוכלת ל”אש תמיד, תוקד על המזבח, לא תכבה.”

 

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}