פרשת שמיני: לגשת אל ה' (ולשרוד את החוויה)

מרים גדוויזר למדה במדרשת או”ת לינדנבאום בשנת 2000.
היום היא מלמדת תלמוד ותנ"ך בישיבת רמ"ז בניו-יורק ונמנית על סגל מכון דרישה.

פרשת שמיני ידועה בשל הסיפור הדרמטי על בניו של אהרן – נדב ואביהוא – "האש הזרה" שהקריבו שה' לא ציווה, ומיתתם המשונה. נדמה שההפטרה השבת, המספרת על פרץ עוזה (שמואל ב', פרק ו' פסוקים א'-י"ט), עוסקת בסיפור דומה על מיתתו המשונה של עוזה, לאחר ששלח את ידו לאחוז בארון הברית שכמעט ונשמט במהלך השבתו לעיר דוד במצוות דוד המלך. ממבט ראשון שני הסיפורים מלמדים אותנו לקח דומה – מה קורה כשמתקרבים יתר על המידה לחפצים הקדושים של האל מבלי לפעול על פי הנוהל: כל העושה כן (נדב ואביהוא; עוזה), מומת. אך, לפי דעתי, אם בוחנים את פרטי ההפטרה יותר לעומק, כולל סוף פרק ו' (פסוקים כ'-כ"ד, שאינם כלולים בה), עולה תמונה מורכבת יותר שאינה מסתכמת רק בלימוד לקח לגבי מה שאסור לעשות, אלא מנסה להדגים אולי מהי הדרך הנכונה שבה יכול אדם מן השורה לגשת אל ה'.

לאחר מות עוזה, כתוב: "וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'" (שמואל ב', פרק ו' פסוק ט'). דוד משנה את המסלול של הארון, אך כשהוא נוכח לדעת שהוא מזכה את שומרו בברכות, הוא מחליט לנסות ולהעלותו אליו שוב. התהלוכה הראשונה להעלאת ארון הברית לעיר דוד, זו שמסלולה הוסט, הייתה חגיגית, אך הניסיון השני מתואר באמצעות פרטים חדשים: " וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (פרק ו' פסוק י"ד). שני הפרטים הללו עשויים לסייע לנו להבין כיצד הפיג דוד את חששו הראשוני מפני הבאת ארון ה' אליו.

ראשית, דוד מכרכר במלוא עוזו. המילה הזו, "עוז", מופיעה בספר שמואל פעמיים בלבד. בפעם הראשונה היא מופיעה בשמואל א', פרק ב' פסוק י'. חנה מביאה את הבן שאליו התפללה, את שמואל, אל המשכן, ומסכמת את תפילתה הצוהלת במילים "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". בעקבות תפילת חנה, ניתן לומר שביתר הספר נמשכת ומתפתלת הדרך הקשה והמורכבת לביסוס המלוכה שלה ייחלה. הפעם השנייה והאחרונה שבה מופיעה המילה "עוז" בספר שמואל היא בסיפור שלנו, שבו דוד מכרכר "בכל עוז". ובתיאור הפעולה הזו מרמז לנו הכתוב שדוד התנהג אז באופן מלכותי במיוחד.

שנית, דוד לובש אפוד בד. היו שני אנשים נוספים שלבשו אפוד בלוויית אותו פועל בשורש ח.ג.ר. בספר שמואל א', שמואל עצמו מתואר באמצעות אותו ביטוי בן שלוש מילים בדיוק, "חגור אפוד בד" (שמואל א', פרק ב', פסוק י"ח) בעודו משמש כעוזרו של עלי הכהן במשכן (ואכן, ביטוי זה מופיע כך פעמיים בלבד בתנ"ך כולו – פעם אחת לגבי שמואל, ובשנייה לגבי דוד). הקשר הזה מעלה חשש, שכן הוא עשוי לרמוז לנו, חלילה, שדוד מנסה לגזול את הכהונה בנוסף למלוכה. החשש מתעצם כשמגלים שיש רק עוד אדם אחד שחגר אפוד, הלא הוא אהרן בפרשת צו (ויקרא, פרק ח', פסוק ז') בימי המילואים שקדמו לאותו יום שמיני ודרמטי נשוא פרשתנו (זהו האזכור היחיד של האפוד בחומש ויקרא).

האם דוד מסתכן בחציית גבול תפקידיו המוגדרים, כפי שעשו נדב ואביהוא? סוף הפרק שהושמט מן ההפטרה מספק תשובה לשאלה זו. כשדוד כרכר במלוא עוזו, מסופר על רעייתו "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" (פרק ו', פסוק י'). כששב דוד לביתו, הם רבו על כך. מיכל עקצה את דוד ושאלה: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים" (פרק ו', פסוק כ'), ואילו דוד השיב לה: "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" (פרק ו', פסוקים כ"א-כ"ב). דוד לא ניגש אל ה' ביהירות או ביומרנות, אלא מבטל עצמו אל מולו. דוד מוכן לשלם את מחיר הכבוד האישי שלו כדי לכבד את ה', ובה בעת מבין (בפיקחותו הידועה) שהתבטלותו העצמית היא היא שתעורר כבוד כלפיו בקרב נתיניו "וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה".

הניסוח שבו בוחר דוד, "עמם אכבדה", מזכיר את האמירה של משה לאהרן בפרשתנו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא, פרק י', פסוק ג').

כוונותיו המדויקות של משה אינן ברורות, אך נראה כי המשמעות הפשוטה של אמירתו זו היא שאֵימת מותם של נדב ואביהוא תעורר יראה כלפי ה' בקרב העם (וראו את פירושו של אבן-עזרא שם). ישנו גם פירוש נוסף. להבנתם של רשב"ם וחזקוני, הכבוד שמובע כלפי ה' בעקבות התקרית איננו נובע ישירות ממותם של נדב ואביהוא, אלא מתגובתו של אהרן למה שאירע. במילותיו של רשב"ם: "זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". אהרן מביע את כבוד השכינה בכך שהוא מבכר את עבודת המשכן על פני ענייניו המשפחתיים. ייתכן שהדבר דומה לאופן שבו דוד מביע את כבוד ה' בכל שהוא מפגין שמחה אדירה עד כדי השתטות.

על פניו, ההפטרה והפרשה משלימות זו את זו מפני ששתיהן מספרות על גורלות מקבילים – זה של נדב ואביהוא וזה של עוזה. אך אולי יש פה עוד שתי דמויות מקבילות: אהרן ודוד. אהרן פועל בדיוק על פי התסריט והכוריאוגרפיה שמכתיב לו משה, ועל כן מורשה לגשת לקב"ה ולכבדו (כבוד, וראו, לדו', את פסוק כ"ד בפרק ט'). בדומה לו, גם דוד מדגים כיצד יכול ארון ה' לבוא אליו בכך שהוא מבכר את כבוד ה' על פני כבודו שלו.

אך בעוד שגישתו של אהרן מתוזמרת היטב, הרי שזו של דוד ספונטנית, כמעט עוויתית, אם מקשיבים למילים המתארות אותה – "מפזז ומכרכר" (פרק ו', פסוק ט"ז). ואולי פה טמון ההבדל בין כוהנים למלכים. שכן על אף שגם אהרן וגם דוד חגורים באפוד, אהרן הכהן מוכרח למלא אחר הנחיות מדויקות ואסור לו לחדש חידושים; ואילו בניו, שפעלו על בסיס תשוקתם לשמש את ה', מוצאים בעקבות כך את מותם. בעבור דוד המלך, לעומת זאת, החדשנות והאינטואיציה הם כלי שרת הכרחיים בעבודתו את ה'.

בימינו ישנם תחומים וטקסים דתיים שבהם שיטתו של אהרן – שיטת הזהירות היתרה – היא המתאימה ביותר, ואחרים שבהם נדרשים האינטואיציה והביטוי האישי של דוד. והמרחם ייתן לנו בינה להבחין בין השיטה האחת לרעותה.