על כוונות טובות ומעשים טובים פחות
הרב ד"ר רונן בן דוד, ראש אולפנת אור תורה נוה חנה ע"ש חנה אהרמן
גדלנו על דברי חז"ל לפיהם "מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" (בבלי, קידושין דף מ). כלומר: עצם המחשבה שיש לאדם לעשות מעשה טוב, נחשבת אצל ה' כאילו עשינו את המעשה עצמו. מצד שני, אנו מכירים את דבריו של ברנאר מקלארבו, בן המאה ה 12, לפיהם "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות". מה עושים עם המתח הזה? האם כוונה טובה מספיקה או עלולה חלילה להוביל לאסון?
בפרשתנו מסופר סיפור קשה. ביום השמיני לחנוכת המשכן, במעמד חגיגי של כל העם, בשיא השמחה, יצאה אש מאת ה' וכולם הבינו שהקב"ה מקבל בשמחה את הקרבנות. כל כך מרגש ומרומם. אולם מיד לאחר מכן, שני בני אהרון נדב ואביהוא הקריבו לפני ה' "אש זרה אשר לא ציווה אותם", ותגובתו של הקב"ה קשה מאוד: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'". בשיא החגיגות, שבמהלכן רואה העם עד כמה ה' מקבל את הקרבנות שלו, טרגדיה איומה של מות שתיים מהדמויות המובילות בהנהגת העם. אש זרה. אסון.
פרשנים רבים ניסו להבין את החטא המוזר של בני אהרון. בכל זאת, מדובר בבכירי משפחת הכהונה. איך יכול להיות שהם עשו מעשה כה נורא? ויותר מכך, מה בעצם פסול במה שהם עשו? מה בכלל הבעיה להקטיר קטורת נוספת על מה שה' ציווה?
חז"ל במדרש 'תורת כוהנים' מציעים לנו קריאה רחבה יותר של הפסוקים. בגאוותם, כך אומרים חז"ל, חשבו נדב ואביהוא שהם יכולים לעשות ליד המזבח מה שהם רוצים. ה' מצדו, לימד אותם את הלקח שלא כל מה שאדם רוצה לעשות, נכון לעשות. גם אם הרצון טוב. חז"ל אף משתמשים בביטוי קשה כלפיהם: "שחצים היו". שחצנים. גאוותנים יתר על המידה. בדרשה אחרת מתארים אותם חכמינו כמי שלא נשאו נשים מתוך מחשבה שהם כל כך חשובים שאף אישה לא ממש מתאימה להם (מקור הדרשה הוא בהדגשה של הפסוק בספר במדבר, ג, 4: "ונשים לא היו להם"). בסופו של דבר, לפי רוב דרשות חז"ל, חטאם של בני אהרון היה חטא הגאווה. חטא המכונה בפי המקובלים "אני אמלוך". וה' הביא למותם והזכיר לעם ולאחיהם הנותרים מי הוא מלך מלכי המלכים האמתי.
על פי פירוש זה, אפשר להבין כך את האמירה של משה לאהרון לאחר מות בניו: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד": גם הקרובים לה' ביותר צריכים לדעת שלא יקבל כל מעשה שלהם. מותם הוא עונש, וגם מסר שמרבה כבוד לה' מול כל העם. ותגובתו של אהרון כואבת עד מאוד: "וידום אהרון". שתיקה מעיקה של קבלת הדין.
אולם יש פרשנות אחרת לגמרי לחטא. לפיה, כוונתם הייתה באמת לשם שמים. הם ראו את כבוד ה' על המזבח ורצו להביא את אותו כבוד לכל העם. הרצון שלהם היה עמוק וטוב, והכוונה שלהם הייתה נהדרת. אבל כוונה טובה צריכה לבוא לידי ביטוי בתוך המסגרת של המצוות, ולא כהתפרצות רוחנית שעדיין לא הגיע זמנה. כמו שכתב הרב קוק: "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה עליונה בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המידות הטובות המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהוא" (אורות הקודש, ג, עמ' שמ). כלומר: כשאדם מנסה לבטא את החיבור הרוחני שלו בלי להתחשב במצוות, זה מביא לנפילה גדולה. אי אפשר לחיות חיי רוח בלי התחשבו במציאות החומרית של העולם הזה ובמצוות ה' שבאו להביא את הרוחניות הזו בתהליך.
בתולדות עמנו יש מקרים לא פשוטים של ניסיונות כאלה. אחד המפורסמים שבהם הוא של שבתאי צבי משיח השקר (1676-1626), אשר הציע דרך של עבודת ה' ומציאת הטוב האלוקי בכל מקום, בלי להתחשב במצוות עצמן. בסופו של דבר, ממשיכי דרכו (יעקב פרנק ותלמידיו) עזבו את עם ישראל והתנצרו. וכמחצית מעם ישראל נשאר שבור וכואב מול משיח שהתגלה כמשיח שקר. התפרצות רוחנית, גם אם יש בה הרבה כוונות טובות, היא לא דבר טוב. ועל זה בדיוק נאמר "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות"…
יש כאן לקח חינוכי עצום: גם אם הכוונה של אדם או קבוצה היא כוונה נכונה, והרצון שלהם הוא לכבד את ה' בעולם, אי אפשר לקצר תהליכים. המצוות באו כדי שדברים יקרו בקצב הנכון. קיצורי דרך עלולים להוביל לאסון. גם קרח צדק כשאמר שהתגלות השכינה היא לכל העם ולא רק למשה ואהרון, אבל טעה מאוד כשניסה לבטל את ההנהגה שלהם. וגם חסידיו נשרפו על ידי ה'…
כוונה טובה היא החזון שלנו. הרצון לגרום לעם לתחושה של נוכחות הקב"ה בעולם. האמונה בצדקת הדרך. על זה נאמר שכוונה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה. היא נותנת לנו גם את הכוח וגם את הכיוון. היא המפה שאתה אנו פוסעים בעולם. ובמפה הזו צריך להיזהר מקיצורי דרך. כי כאשר מנסים לקצר תהליכים, זו כבר כוונה טובה שעלולה להביא לגיהינום. לשמד רוחני.
ואיך נדע מתי זה כך ומתי זה כך? המצוות. ההלכה. כל פוסק הלכה וכל מקיים הלכה יודע שהעולם ההלכתי דינאמי. אבל יש הגדרות ברורות מי יכול לפסוק ועל פי אלו קריטריונים. וזה בדיוק התהליך המבורך, שיוביל בסופו של דבר לתיקון עולם ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.
