חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יעקב ועשו – קרבה וריחוק

יונת למברגר, מנהלת אולפנת אור תורה אוריה

Yonat small 1

בפרשת תולדות מתהווה ומתעצבת מערכת היחסים בין יעקב לעשו ובין ישראל לאדום.

מערכת יחסים סבוכה ומרתקת. סיפור מתח רב תהפוכות, טעון ויצרי שמאפייניו ומורכבותו שרירים וקיימים וממשיכים ללוות ולעצב את השקפתנו.

דמותו של עשו כעובד עבודה זרה ושופך דמים ידועה: “אדמוני כולו”: “אמר רבי אבא בר כהנא: כולו שופך דמים”. וכן “ויבוא עשו מן השדה והוא עייף – שהרג את הנפש. כמה דאת אמר “עיפה נפשה להורגים (ירמיה, ד:לא)” (ב”ר סג,ח).

אציע זווית נוספת לעיון בעניין זה, כזו שתבחן אחרת את היחס לעשו.

התורה צוותה “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא יט,יז); במקום אחר הזהירה “לא תתעב אדומי כי אחיך הוא” (דברים כג,ח). אדום הוא עשו.

חז”ל הוסיפו ודרשו:

“אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו” (דברים, ב:ד) – אחיכם, אלה בני עשו. אף על פי שהם בני עשו, אחיכם הם! ודכוותה: “אמרו אחיכם שונאיכם” (ישעיהו, סו:ה) – אף על פי שהם שונאיכם, אחיכם הם! כיוצא בו: “מחמס אחיך יעקב” (עובדיה, א:י) – אף על פי שהוא קוטלך, אף על פי שהוא חומסך, אחיך הוא”. (דברים רבה – אוצר המדרש, דברים ב,ד).

אח שהוא קוטל. מה טיבה של מערכת יחסים זו?

נחזור לתחילת הסיפור.

רבקה עקרה. ה’ נענה לעתירתו של יצחק. רבקה מתעברת “וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָה”. הקשר הגורדי בין יעקב ועשו מתואר בצבעוניות עוד במימי הריונה של רבקה.

התאומים בבטנה של רבקה, שניהם, פרי תפילתו של יצחק. אין קרבה רבה מזו.

אולם, כבר בתחילה, מצננת התורה את האידיליה ואת האופטימיות:

“וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ” – המילה ויתרצצו מבטאת אי נחת, מריבה ואולי רצון להשתחרר, אך כל זאת “בְּקִרְבָּהּ”; התרוצצות המוגבלת למרחב נתון, מרחב ששני התאומים אינם יכולים לחרוג ולהשתחרר ממנו. הם אחוזים איש באחיו בתוך רחם אימם. השניים לא ירפו איש מאחיזת רעהו, גם בצאתם מבטן אימם – ידו של יעקב “אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו”, עקבו של עשו יהיה חרות בשמו של האח הצעיר – “וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב”.

המדרש צפה את העתיד – התרוצצות והתגוששות שתמשך לדורות:

“ויתרוצצו הבנים” רבי יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה. ריש לקיש אמר: זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה” (ב”ר סג,ו).

הציווי שעל פיו אומה עתידה לפעול, שעל פיו מוגדרת זהותה, נקבע בדרך של מאבק ופולמוס עם הלאום המתחרה, להתרוצצות זו צפויה להיות השפעה על עיצובם וזהותם של בני יעקב ועל אומתו של עשו.

גם דבריו של הקב”ה לרבקה, אינם משקפים היפרדות והתנתקות של ממש:

“וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ”.

גם פסוק זה משקף את מורכבות הקשר בין עשו ליעקב: שני לאומים שונים שבצאתם מן הרחם “יפרדו”. אולם, זו אינה פרידה מוחלטת שכן התורה מדגישה מיד “ורב יעבד צעיר”. הקשר ביניהם ימשיך להתקיים. אומנם לאומים שונים, אך קשורים האחד בשני.

בתום דבריו של הקב”ה לרבקה, התורה מדגישה את העובדה: “והנה תומים בבטנה”. המפרשים זיהו גם באופן כתיבת המילה “תומים” ביטוי לריחוק שבתוך הקרבה: כך כותב הנצי”ב: “תומים בבטנה” – “ולא תאומים, זהו החידוש שכסבורה שההפרד שביניהם יהיה בצאתם ממעיה, אבל בבטן המה תאומים, אבל לא כן אלא גם בבטנה המה תומים בלי אלף, ללמד שהיו חלוקים”. (העמק דבר, בראשית, כה,כד).

תאומים אך חלוקים; מחוברים אך נפרדים. אנו מדברים על מציאות היברידית – ניתוק וחיבור באותה עת.

התורה מדברת בשני קולות גם בעניינים אחרים הקשורים ליעקב ועשו:

כל אחד מהאחים גיבש את זהותו: יעקב, איש תם יושב אוהלים ועשו, איש יודע ציד איש שדה. התורה מתארת באופן מודגש וברור את יחסם של ההורים אליהם: “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב”.

יעודו של עשו, שנקבע כך על פי חז”ל עוד בהיותו בבטן אימו, כעובד עבודה זרה ושופך דמים, אינו נצפה על ידי אביו מולידו.

מבלבל.

העמדה האמביוולנטית בהתייחס ליעקב ועשו מצויה גם בסיפור מכירת הבכורה ליעקב. לא נרחיב בעניין זה. אולם, התהייה קיימת: בסופו של דבר, מי הבן הבכור? ובכלל, בכורה זו מה טיבה? סיטואציה עובדתית של קדימות בלידה או זכות משפטית עוברת לסוחר? ואולי מדובר בסטטוס חברתי/משפחתי, האם סטטוס ניתן להעברה?!

נחזור לאהבתו של יצחק לעשו. התורה מתארת אהבה עמוקה ומהותית המביאה את יצחק להכרה כי עשו הוא הבן הראוי לקבל את ברכתו של אברהם. הוא הבן הממשיך.

מתוך כך, גם תגובתו של יצחק למניפולציה שנעשתה עליו, בעניין הברכה, מלמדת שהכרעתו באשר למתן הברכה לעשו הייתה מהותית. יצחק לא צחק: “וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה”.

כך גם תגובתו של עשו: “כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה”.

כמו בשאלת הבכורה גם בשאלת הברכה אנו נותרים עם תהייה מסוימת.

אכן יצחק ברך את יעקב בברכת אברהם. אך בעת שברך יצחק היה משוכנע שהוא מברך את עשו וזו הייתה כוונתו. בסיטואציה זו מי הבן המבורך!? האם הברכה הולכת אחר האדם העומד בפני המברך או שהברכה הולכת אחר כוונתו של המברך.  

התורה מציגה, ודאי כך על פני הדברים, תשובה ברורה וחדה – יעקב הוא הבן המבורך; אולם, לא יכול להיות ספק שהתורה במכוון יצרה התרוצצות וסיבוך בזיקות שבין שני התאומים להוריהם ובינם לבין עצמם ובין שני הלאומים העתידים לקום, ומותירה איזושהי חמיצות באשר לתקפותה של הברכה.

עניין זה, מחזיר אותנו לדברי ה’ לרבקה בעת הריונה:  “שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר”.

המפרשים בעקבות חז”ל, לא החלטיים בשאלה מי יעבוד את מי – מי העבד ומי האדון – שכן, כך לפי המדרש, התורה דברה בשני קולות:

“אמר ה’, לשון שמשתמע בתרי אפי. דאלו אמר בהחלט שהרב יהיה עבר לצעיר, היה אומר ורב יעבוד לצעיר. ואלו אמר בהחלט להיפך, היה אומר ורב יעבור בצעיר. עתה משמעו בשני אופנים, אבל איך שהוא אחד יעבוד את השני, וזה תלוי לפי שעה”. (העמק דבר, בראשית כה,כג).

האומות לא ייפרדו. הקשר ביניהם יימשך ועל פי המדרש, כלל לא ברור מי יהיה למעלה ומי למטה מי ראש ומי זנב – “תלוי לפי השעה”.

התנהלותו של יעקב, ושל אימו רבקה, נותרה שנויה במחלוקת. לאחר קבלת הברכה יעקב נאלץ לברוח לחרן ולשהות בגלות שנים ארוכות ולהיות קורבן למעשי מרמה חוזרים ונשנים, גם מצד ילדיו יוצאי חלציו.

הברכה המושגת בדרכי עורמה, קניית הבכורה, והדגש של התורה על אהבתו של יצחק לעשו –  מציגים עמדה מורכבת של התורה בייחס לעשו ובאשר למערכת היחסים שנרקמה בין יעקב ועשו ובהמשך ליחסים שבין ישראל ואדום. אפשר לומר, שמשהו בדיכוטומיה שבין הלאומים מטשטש.

ישראל יובל בספרו “שני לאומים בבטנך” (פרק ראשון) מוצא את השוני בין יעקב ועשו כבר בדמויות ההורים:

יצחק – איש שדה: “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב”.

המפגש עם רבקה הוא בשדה.

רבקה – בעת שהיא מזהה את יצחק: “ותקח הצעיף ותתכס” הצעיף כביטוי לכיסוי לאוהל, ומיד: “ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה. ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו“. רבקה מוכנסת לאוהל.

רבקה נסתרת באוהל ויצחק איש שדה.

כך גם בניהם: “ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה” ויעקב איש תם יושב אוהלים”. מתוך כך ברור מדוע “ויאהב יצחק את עשו (כי ציד בפיו) ורבקה אוהבת את יעקב”.

אהבתו של יצחק לעשו ושל רבקה ליעקב, אינה אקראית. יש לה עומק. היא משקפת עמדה ערכית בעלת משמעות שלא ניתן לבטלה.

יצחק, חקלאי, איש שדה, רואה בבנו עשו, איש השדה, את ממשיכו, רבקה הספונה באוהלה, אוהבת את בנה יעקב  ורואה בו, ב”יושב האוהלים” את העתיד.

עשו הוא בנו של יצחק: “ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר הנני”. יעקב הוא בנה של רבקה: “ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור, הנה שמעתי את אביך מדבר על עשו אחיך לאמור”.

בסופו של דבר, ההיפרדות בין האחים עשו ויעקב אינה כה חדה, הם נותרו דבוקים האחד בשני בקשר גורדי שלא ניתן להתרה. יתר על כן, גם לא ניתן לאפיין את עולמו של עשו כרע מוחלט. היסודות של עשו כאיש שדה מצויים ביצחק. עשו הוא בנו אהובו. אין מדובר באהבה שטחית או סתמית אלא באהבה היורדת לשורש נשמתו של עשו.

מורכבת היחסים בין שני האחים, באה לידי ביטוי במפגשם המחודש לאחר חזרתו של יעקב משנות גלותו בחרן.

כך מתארת התורה את ליבת המפגש:

“וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו”.

על כך אומר המדרש: “רבי שמעון בן יוחאי אומר: בידוע שעשו שונא ליעקב, ולמה נשקהו? אלא שנהפכו רחמיו, באותה שעה ונשקו בכל ליבו”. (בעלותך, ספרי סט).

המדרש בבפרשת וישלח אומר: וישקהו נקוד עליו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: . . . אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. אמר לו רבי ינאי, אם כן למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש וקהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר “ויבכו” אלא זה [יעקב] בוכה על צווארו זה עשו [בוכה] על שיניו”. (ב”ר עח,ט).

חז”ל מתלבטים באשר לטיב היחסים בין האחים, ובייחוד ביחסו של עשו ליעקב, יחס המשליך על הערכת אישיותו של עשו. מיהו עשו? מה טיבו? דבר אחד ברור, התורה עצמה מציגה מפגש של אחווה ורעות – “ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו” ומיד הפרדת כוחות מתוך זהירות וחשש “וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ויעקב נסע סוכותה…” .

לא ניתן לחתום מפגש זה בלי המילים יוצאות הדופן של יעקב לעשו:

“ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותירצני”.

יעקב אומר לעשו כי התבוננות בפניו – פניו של אותו צייד עובד עבודה זרה – היא “כראות פני אלוקים”.

 הגמרא (סוטה מ”א:) ופרשני התורה (כדוגמת רש”י) דנים בפסוק יוצא דופן, ומרככים אותו בכך שאמרים שמדובר בדברי חנופה מפחד או דברי איום. אולם הדברים נאמרו. יעקב יכול היה למצוא דברי חנופה או איום פחות עוצמתיים. דברי יעקב באשר לחוויה שלו עת הוא התבונן בפניו של עשו היא בעלת משמעות, ולו רק בעצם אמירתם על ידי יעקב.

עשו האח התאום שמכר את בכורתו, שהפסיד את ברכתו ושאהבת האמת של יצחק אליו לא התממשה. הוא שופך דמים ועובד עבודה זרה, אך עדיין אח – “אף על פי שהוא קוטלך, אף על פי שהוא חומסך, אחיך הוא” (שם). האחים התרוצצו בבטן אימם, מורשת היחסים ביניהם המשיכה להתרוצץ ולהכביד עד שתי האומות הצועדות במעלה ההיסטוריה ביחד ולחוד.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}