המסר הנלמד מהצרעת

אבי גנץ, מנהל ישיבת דרכנו

"תניא ארבעה חשובים כמת: עני ומצורע, וסומא ומי שאין לו בנים וכו'  מצורע דכתיב (במדבר י"ב, י"ב): 'אל נא תהי כמת'."  (נדרים ס"ד:ב)

הגמרא במסכת ערכין ובמקומות נוספים מלמדת אותנו כי הצרעת היא מעין תולדה רוחנית של חטא לשון הרע.  כשאדם מפר חוזה אזרחי (גם אם התוכן לא נאמר במפורש), העונש בדרך כלל משקף את חומרת המעשה.  עם זאת, נדיר שהתורה מתארת בפרוטרוט ביטוי פיזי של פגם רוחני, שאף נבדק ומטופל בידי כהן.  זאת ועוד, אחרי האבחון הראשוני בידי הכהן, ישנה מסכת ארוכה של דינים והוראות נלוות לבעל הנגע – מעין מעקב רפואי, אם תרצו.

המצורע, כך מספרת לנו הגמרא, יבחין תחילה בקירות נגועים בצרעת בביתו.  נגע הבית מהווה אזהרה לבאות, ולבעל הבית ניתנת ההזדמנות להוציא את כל רכושו מהבית. בשלב הבא, פושה הצרעת בבגדיו. השלב האחרון והחמור ביותר הוא כאשר נגע הצרעת פושה בעורו שלו.  או אז, עליו להיות מורחק מהחברה ולשבת בדד מחוץ למחנה.

אם לא שמים לב לפרטים הקטנים, קשה להבחין עד כמה ייחודיים הם דיני הצרעת, על כל פרטיהם ודקדוקיהם.  הנה כך: אדם לוקה בעונש פיזי – נגע בעור – אשר בא עליו מפני חטא רוחני שחטא בו, חטא שהוא בגדר 'בין אדם לחברו'.  המקרה הראשון של צרעת בתורה היה של מרים, כעונש על כך שדיברה סרה באחיה.

ראש ישיבת מיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ (1902-1979), שואל מדוע גם המצורע "חשוב כמת" [כמאמר הגמרא בנדרים, ראו לעיל].  וזה פירושו: תפקידנו העיקרי בעולם הוא לגמול חסדים ולתמוך בנזקקים.  העני אינו יכול לסייע לאחרים מהסיבה הפשוטה שאין לו המשאבים הנחוצים.  כמו העני, גם הסומא נחשב כמת, כי מעצם עיוורונו איננו יכול להבחין באלה הנמצאים בסביבתו ולהיות מודע לצרכים שלהם, ומכך יוצא שאינו יכול למלא את התפקיד העיקרי של האנושות בעולם – לעזור לזולת.  כהורים, הנתינה לילדינו היא סיבת קיומנו.  ולכן, גם מי שאין לו בנים נחשב כמת,  מכיוון שהוא חסר אותה יכולת לתת.  ברור מאליו שגם לכל אותם אנשים שהזכרנו עדיין יש אפשרות להתחבר לזולת ואף לתת לאחרים בדרכם שלהם.  התורה איננה אומרת, חלילה, שאנשים אלה שווים פחות מאנשים אחרים.  אולם, נקודת הפתיחה שלהם קשה יותר בגלל מצבם ויכולת הנתינה שלהם מאותגרת.  לפי הרב שמואלביץ, אם כן, המצורע משתייך לאותה קטגוריה של אנשים מפני שהוא מורחק מהחברה, ולכן אין לו היכולת להתערות בחברה וליצור קשרים עם אנשים  – חברים, ילדים, תלמידים או מורים.  יוצא מכך שהקשר שיש לו עם העולם, במצבו הנוכחי, הוא חד-כיווני. הוא יכול רק לקבל ולא לתת מאומה, וככזה הוא דומה יותר למת מאשר לאדם חי.

לאור זאת, ממשיך ואומר הרב שמואלביץ, קל יותר להבין מהו פשרם של כל הדינים, הטקסים וההוראות הנלווים לנגע הצרע.  גם קל יותר להבין מהו פשרו של הנגע וכיצד הוא קשור לאדם הפרטי ולחטא לשון הרע שגורם לנגע.

במקרה של מרים הנביאה, אין בכלל מקום לחשוב שמרים דיברה סרה באחיה בשביל "הכיף" שבדבר.  גם לא נאמר במפורש מה דיברה באחיה, וייתכן שכלל לא אמרה דברי ביקורת על-אודות התנהגותו.  עם זאת, התורה מספרת לנו כי מרים הוצאה אל מחוץ למחנה, ואף עלתה האפשרות שהעם כולו ימשיך במסעותיו בלעדיה.  למעשה, מרים הייתה מנודה ומבודדת במלוא מובן המילה.

כשאדם מדבר לשון הרע על אדם אחר, פעמים רבות המטרה היא להבליט את השונות של האחר.  גם אם הדבר לא נאמר במפורש, הכוונה של הדיבור המכפיש הוא להעביר לשומע עד כמה מושא הדיבור הוא שונה או לא ראוי להערכה.  במילים אחרות, מי שהוא "בעל לשון הרע" רוצה, למעשה, להוציא את האדם עליו הוא מדבר "אל מחוץ למחנה" ולהופכו למנודה.  ולכן התגובה של התורה מובנת מאד, שהרי היא מידה כנגד מידה: עכשיו גם אתה תשב מחוץ למחנה.  עכשיו גם אתה תבין כיצד מרגיש אדם מנודה.  לא די בכך שהעור יהיה נגוע, ולא די בכך שהאדם יגלה אל מחוץ למחנה.  שני התנאים צריכים להתקיים כדי שאותו "בעל לשון הרע" יבין את חומרת מעשהו.  הרב שמואלביץ מציין את דברי הרמב"ם המדגיש את העובדה שמרים הייתה אחותו הגדולה של משה, מי שטיפלה בו ודאגה לו…ומשה רבנו, העניו מכל אדם, בוודאי שלא נפגע ממנה באופן אישי… עם זאת, סיפורה של מרים והצרעת שלקתה בה הוא אחד משש זכירות שיש לאומרן מדי יום ויש לזכרן תדיר….

ולכן המסר הייחודי של כל דיני הצרעת הוא החובה שלנו להיות רגיש לאחר.  ככל שנקפיד לא לדבר סרה באנשים אחרים, כך גם נצליח יותר לראות את הטוב שבאחר ולהוסיף טוב לעולם.  הדברים האמורים אינם קלים לעיכול ויש בהם לא מעט אלמנטים רגישים, אך הם יכולים לסייע לנו באחד התפקידים המרכזיים שניתנו לנו:  לתת לזולת בכל דרך אפשרית, לתמוך בחברים שלנו ולוודא שלכל אדם יש מקום בחברה הכללית.  כאשר המצורע חוזר סוף-סוף למחנה, הוא מוצא את עצמו שב למקום שמאפשר לו לתת לזולת.  אם נידוי הוא העונש הקשה ביותר, או אז תחושת ההשתייכות לקהילה היא השכר הגדול ביותר.