פרשת תזריע-מצורע: נגע הגירוש
הרב יונתן ביילי, למד בישיבת המבתר משנת 1997 ועד שנת 2002 והוסמך לרבנות במסגרת המכון להסמכת רבנים ע"ש יוסף וגיננדל שטראוס, על ידי הרב שלמה ריסקין והרב חיים ברובנדר, וכן על ידי הרב זלמן נחמיה גולדברג. כיום הוא מלמד במשרה מלאה במדרשת הרובע, ולאחרונה אף פרסם את ספרו הראשון:
You Have to Know Torah: The Weekly Parsha in Clues
א through ת
כדי להבין את נגע הצרעת, אידיאלית היינו מקבלים הסבר מהקב"ה. אבל לא קיבלנו. אז השיטה הבאה הכי טובה הייתה לבחון את כל הפעמים שבהם מסופר לנו על מצורעים – שהמחלה ניתנה להם כעונש – בתורה ולהשוות את הנסיבות, הדמויות המעורבות וכו'. אלא שידוע לנו רק על אדם אחד שחלה בצרעת כעונש על מעשיו – מרים שהעבירה ביקורת על משה בסוף פרשת בהעלותך. איזו שיטה, אם כן, נשארה? בשתי הפרשות שנקרא השבת מפורטים סוגי הצרעת לצד השלכותיהם השליליות ותהליכי ההיטהרות מהם. אנו יודעים שהעונש שמטיל הקב"ה משקף תמיד באופן מושלם את החטא שנעשה, ולכן, אם נבין את ההשלכות של העונש ואת אופן ההיטהרות, יהיו הם כר פורה להבנת הסיבה שמאחורי הנגע המסתורי הזה.
נפתח בעובדה שישנם רק שלושה 'מקומות' שבהם יכול לפשות נגע הצרעת: על האדם (העור), על בגדיו או על ביתו. בנוסף, כאשר אדם מוכרז כמצורע באופן רשמי, עליו לגדל את שערו, להניח לבגדיו להתבלות, למשוך את כיסוי ראשו מטה כך שיכסה את פניו, לקרוא בפרהסיה "אני טמא, אני טמא" ולשהות לבדו מחוץ למחנה למשך שבעה ימים לפחות. לאחר מכן, כשהנגע עובר כליל והוא מוכרז כמי שהחלים ממנו, עליו לגלח את כל שערו, לרחוץ את גופו ולכבס את בגדיו במים, ולהביא למקדש סדרה של קורבנות שאת דמם ושמנם יזה עליו הכהן. אז הוא מורשה לחזור למחנה אך לא לביתו, שכן עליו לשהות שבעה ימים נוספים מחוץ לביתו הפרטי ולשוב אליו רק בתום שבוע ממועד חזרתו הרשמית. אלה העובדות הידועות לנו מן הפסוקים.
אם נבחן את רשימת האזורים שבהם עשוי הנגע להתפשט, נגלה מיד מכנה משותף ביניהם: כל המקומות האלה משמשים כמגדירים חברתיים. איך אדם נראה, איך הוא מתלבש, הבית שבו הוא גר – וככל שהמאפיינים הללו "משופרים", כך הם מעידים על מעמד "גבוה" יותר בחברה. כעת התמונה ברורה יותר: הנגע הזה כעונש מכוון להיבט החברתי. וכאמור, כשאדם מוכרז כמצורע, עליו לגדל את שערו פרא, להניח לבגדיו להתבלות, לכסות את פניו, לקרוא בפרהסיה לסובביו שהוא טמא, והבוטה מכול – עליו לעזוב את החברה כולה ולהתגורר בגפו! כלומר, ההשלכות של העונש גם כן מתחברות לפן החברתי, שכן התהליך מנתק את האדם לחלוטין ממעמדו החברתי. וכאשר הוא רוצה לשוב ולהשתלב בחברה, עליו לגלח את כל שערו, לרחוץ את גופו ואת בגדיו במים (הטבילה בתורה מסמלת באופן מטאפורי לידה מחדש), וגם אז הוא מורשה לשוב רק לחברה הכללית, שכן אין הוא מורשה להיכנס לביתו שלו, הפרטי. כעבור שבעה ימים – שבעה ימים שבהם הוא כבר 'שם' אבל לא לגמרי – הוא מורשה לחזור ולהשתלב בחברה עד הסוף.
אם נסכם: סמלי המעמד החברתי מושפעים ישירות מן הנגע; העונש מצריך התעלמות מוחלטת מכל היבט של מעמד חברתי; השיבה מצריכה את הסרתם ויצירתם מחדש של כל סמלי המעמד החברתי כולל שבעה ימי חשבון-נפש כפוי בטרם החזרה הגמורה לחברה. כעת באפשרותנו להניח שנגע הצרעת נועד להעניש אדם שהשחית את דרכיו החברתיות, ולפיכך הקב"ה משיב לו מידה כנגד מידה ומשחית את מעמדו החברתי של החוטא. אין זה מקרה, אם כן, שהמדרש רואה בחטא לשון הרע את הסיבה להטלת עונש זה – לשון הרע מתייחסת להשחתת המערכת החברתית הקיימת באמצעות הפצת עובדות ומידע המסבים נזק ישיר למעמדו החברתי של הזולת. ואם נחזור למקור המידע הנוסף שבידנו – סיפור הצרעת של מרים – ונקרא את הפרק העוסק בו בעיון, נגלה שגם כאשר תפילתו של משה לרפואתה ("אל נא רפא נא לה") מתקבלת, ה' עדיין דורש ממנה להישאר מחוץ למחנה במשך שבעה ימים! כלומר, כאשר פושה באדם נגע הצרעת בעקבות ביצוע פשע חברתי (מרים ביקרה את מנהיג העם במטרה לפגוע במעמדו ולכן תגובתו המיידית של ה' הייתה: "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו", כלומר משה הוא הנעלה ביותר), גם אם הנגע עצמו חולף והאדם מחלים, עליו עדיין ללמוד את הלקח. מרים נאלצה להישאר לבדה ולעשות חשבון-נפש על אף שתפילתו של אחיה התקבלה והנגע הפיזי שבו לקתה עבר כליל.
זו, לדעתי, המשמעות של הצרעת ובכך, לדעתי, מנסה התורה להדגיש את החומרה שבהבעת זלזול בזולת, בהמעטה בערכו ובחתירה תחתיו. כבר בתחילת דרכנו כעם, התורה מודעת למחשבה המוטעית שכה מפתה להאמין בנכונותה שלפיה כל עוד אנו מקיימים מצוות בין אדם למקום אין אנו מחויבים בקיום מצוות בין אדם לחברו, וממחישה לנו עד כמה חשוב לקב"ה לקעקע אותה, ומדוע הוא מנצל לצורך כך את שיטת הענישה הדרמטית ביותר.
