"המדרש והמיתוס" פרשת תצוה: אפילו בקרובים אלינו ביותר

פרשת תצווה מציגה לנו את רעיון הכהנה. אמנם, ישנו ספר שלם שכמעט כולו מוקדש לכהנים ועבודתם -ספר ויקרא, אך הפעם הראשונה שאנו מבינים את תפקידו של הכהן הגדול, של האדם העומד אל מול אלוקים לשרת בקודש נמצא בפרשיות שלנו. רעיון הכהונה הוא רעיון מרתק, ישנו אדם מסוים שנבחר לעמוד אל מול הקודש כדי להיות המתווך בין האלוקים לבין העם: ד"א ואתה תצוה [וגו'] ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אנו אין לנו אור אלא משלך, ואתה אומר לנו שנדליק לפניך נר, שנאמר כי תאיר נרי (שם י"ח כ"ט), ולמה כך, אלא בשעה שהקריבו כל השבטים חנוכת המזבח, לא הקריב שבטו של לוי, והיה אהרן נפשו עגומה עליו, אמר כל השבטים הקריבו חנוכה אחת, ואני אין הקדוש ברוך הוא חפץ בי, שאם היה חפץ בי הייתי מקריב עם שאר השבטים, מיד צוה הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר לבני ישראל שיביאו שמן זית, כדי שיהיה אהרן מדליק לפניו, לא שהוא צריך לאורה, אלא כדי להטיב לבו של אהרן. אמר ר' חנינא סגן הכהנים אני הייתי [משמש] בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה, שהיו מדליקין אותה בראש השנה, ולא היתה מתכבה עד השנה האחרת, ופעם אחת לא עשו הזתים שמן, וישבו להם הכהנים בפחי נפש. ואמר ר' חנינא [סגן הכהנים] אני הייתי בבית המקדש ומצאתי את המנורה דליקה יותר ממה שהיתה דליקה שאר כל ימות השנה, ראה מעשה נסים לכך אמר הקדוש ברוך הוא לכהנים הם ידליקו את המנורה, ומאורי תדליק המנורה, ואמדו רבותינו ז"ל כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמש לאורה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא בעבורי אני רוצה שתדליקו המנורה, אלא בשביל אחיך, כדי שייטיב לבו (מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת תצוה פרק כז סימן כ) המדרש עוסק בעבודת הכהן, אך הוא גם עוסק בעבודה הדתית באופן כללי, המדרש מדגיש נקודה משמעותית- עבודה הדתית, אינה נעשית עבור אלוקים אלא עבורנו. אלוקים לא צריך את אור המנורה אלא עצם הדלקת המנורה היא עבור האדם. רעיון זה מעמיד את כל מוסד הכהנה בפרט ואת העבודה הדתית בכלל באור מרתק. העבודה הדתית היא בשביל ולמען האדם. הכהנה, המוסד שמציב אנשים העומדים אל מול האלוקים, מוסד זה אינו כי אלוקים צריך אנשים שיקשרו בינו ובין העם, שיתווכו את נוכחותו, אלא בעבור בני האדם. בעוד העולם מוטבע בחוקיו הקבועים, בעוד החיות על אף היותם מתנענעות בעלות נפש, הם פועלות על פי המציאות הטבעית שלהן, כל פעולה משעובדת למטרת העל של הישרדות. בניגוד לטבע המוטבע בדרכו הקבועה, האדם הנו שונה. האדם מסוגל לעשות דברים שאינם קשורים לרעיון ההישרדות שלו. המוסר, העבודה הנפשית, מסירות הנפש, הנם דברים שאינם תורמים לשרידתו של האדם. האדם מפתח יכולות שאינן קשורות לעצם היותו יצור טבעי.הרב זקס הגדיר את הדברים בצורה הבאה: "חיפשתי את אלוהים. לא בהוכחות פילוסופיות, בהמחשות מדעיות או בטיעונים תיאולוגיים; לא בנסים, בתעלומות, בקולות פנימיים או בהתגלויות מפתיעות; לא בהשתקת השאלות, הקושיות והספקות; לא באמונה עיוורת או בזינוק קיומי; ודאי לא בנטישת התבונה ובפנייה אל האי־רציונלי. כל הדברים הללו הביאו אנשים רבים אל אלוהים, אבל הם גם הביאו אנשים רבים לסגוד לדברים שאינם אלוהים, כגון כוח ואידיאולוגיה וגזע. במקום לחפש את אלוהים שם, חיפשתי אותו אצל בני־האדם: אצל אנשים שנראו לי כמצביעים אל משהו, או מישהו, שמעבר להם… חיפשתי את אלוהים במשמעויות. אותן משמעויות המדרבנות בני־ אדם לחיות את חייהם מתוך התכוונות למשהו גדול מהם. חיפשתי את מה שמתיו ארנולד כינה ״הכוח שאֵינוֹ אָנוּ, היוצר את היושר״, וחכמינו חשבו עליו בכל פעם שאמרו על מישהו ש״שכינה מדברת מתוך גרונו״. זה יכול להיות אדיבות, רוך, חיבוק נדיב. זה יכול להיות אישור, מישהו שנותן לך את הביטחון להיות עצמך. זו יכולה להיות סליחה, דרך לומר ״כן, שנינו יודעים שזו הייתה שגיאה — אבל זה היה אתמול, והיום אתה יכול לעבוד על זה, ואולי יום המחר יציע הזדמנות לתקן את הנזק שגרמת״. קשה להגדיר מהו הדבר שגורם לנו, כמו שגרם לגיבורו של בורחס, לזהות אצל מישהו את עקבותיה של נוכחות אחרת, גדולה יותר — אבל זה קורה לנו. לפחות אם הרגלנו את עצמנו לחפש עקבות כאלו. בני הדתות המונותיאיסטיות האברהמיות ידעו תמיד שאת אלוהים, שהוא אינסופי יותר מן היקום, שהוא זקן מהזמן וצעיר ממנו, אי־אפשר להכיר ישירות, למעט במקרים חריגים. הם ידעו שאפשר להכירו בעיקר דרך השפעותיו, ושהחשובה בהן היא ההשפעה על חיי האדם. ובזאת חשתי בפגישות עם הרבי מלובביץ׳ ועם הרב סולובייצ׳יק. אצלם היו עקבות הנוכחות הגדולה בולטות לעין, ומשום כך הם זכו להערכה רבה כל כך בקהילה היהודית האמריקנית. אבל עם השנים למדתי למצוא את עקבות הנוכחות האלוהית בגילויים מסוגים רבים אחרים. מצאתי אותם בקהילות המגלות אכפתיות, בחסדים הנעשים לאדם ז
ר, אצל אנשים הנוגעים בחיינו, ואולי רק לרגע, כשהם עושים את המעשה או אומרים את המילה שמובילים אותנו בבטחה אל מעבר לתהום הבדידות או הסָפֵק העצמי" (השותפות הגדולה 83-84). הרב זקס מלמד אותנו על כך שבמסורת ישראל ישנה אנומליה נפלאה. הדרך להכיר את אלוקים אינו דרך אלוקים, אלא דרך האדם. האלוקיות מתבטאת על ידי האדם ועל ידי מעשיו. אלוקים לא צריך שאנחנו נדליק לו אור, הדלקת האור היא עבורנו משום שהיא באה להזכיר לנו שיש בכוחנו לחרוג מן המציאות הטבעית שלנו, מן מאבקי היום יום שלנו ולפנות אל אלוקים. ביהדות אפשר להכיר את אלוקים דרך המעשה האנושי, לא משום שאי אפשר בלי אלוקים, ההיפך, אפשר בלי אלוקים, אך למרות שאפשר, האדם בוחר לפנות אל האלוקות, לפנות אל מה שמעבר לו. רק דרך שאר הרוח של האדם אפשר לקלוט את מה שנמצא מעליו. אם האדם היה פונה רק אל המציאות הטבעית לחפש בה את אלוקים, הוא היה מוצא מציאות של אדם לאדם זאב, של כוחות טבע הנלחמים זה בזה. המיתלוגיה ראתה בכוחות הטבע הנלחמים את האלים הנלחמים אלו באלו. אך אם פונים אל האדם מבינים שהאדם יכול לא להילחם, הוא מסוגל לנהוג בשונה מן הטבע בו הוא מוקף. הכהונה האלילית מביאה את דבר האלים לאדם, הכהונה בישראל באה בכדי להזכיר לישראל שאדם יכול לפנות ולהיות קשור לאלוקים. בעוד בעולם האלילי, האלים היו ישויות החזקות מן האדם וגדולות מן האדם באופן מהותי, ישויות שבחלק מן המיתוסים מתחרות עם האדם על משאבים או שבני האדם מסוגלים להציק להם ולהפריע להם וכל מה שנותר לאדם הנו לסגוד להם ולקוות שהם לא ישמידו אותו, ביהדות הסיפור הוא שונה. האדם מבחינה טבעית אכן אין לו צורך באל, או באלים, אך האדם מרגיש ויודע שיש למעלה ממנו, האדם יודע שהוא לא לבדו ומתנהג בהתאם, שאנו רואים אנשים כאלו אנו יודעים, שיש מעבר לנו.קל מאוד לראות זאת על אדם זר, על מישהו שיש לנו כלפיו יראת כבוד הנובעת לעיתים מתוך ריחוק ולא מהקרוב ביותר, הרבה יותר קשה לראות זאת על אדם קרוב, לכן מדגיש המדרש שאהרון הנו אחיו של משה: א [כח, א] ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, הה"ד (זכריה י) ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה, בא וראה אומות הקדמונים כשהיו מבקשים להעמיד להם מלך היו מביאים מכל מקום ומעמידים עליהם שכה"א (בראשית לו) וימלוך באדום מדנהבה מבצרה וכן כלן, אבל ישראל אינו כן אלא מהם גדוליהם מהם מלכיהם, מהם כהניהם, מהם נביאיהם, מהם שריהם, שנאמר ממנו פנה זו המלך דוד שנאמר (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, ממנו יתד זה כהן גדול שנא' (ישעיה כב) ותקעתיו יתד במקום נאמן, ממנו קשת מלחמה שנאמר (ד"ה =דברי הימים= א יב) נושקי קשת מימינים ומשמאילים, ממנו יצא כל נוגש יחדיו, אלו סופרי הדיינין, וכה"א ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מהיכן מתוך בני ישראל, משל למלך שהיה לו אוהב ובקש למנות קתליקוס ומנהו על כל בית גנזיו, לאחר ימים בקש לעשות אסטרטיגוס והיה אותו אוהבו סבור שמא יעשהו ולא עשאהו א"ל לך ומנה אסטרטיגוס, א"ל אדוני המלך מאיזו גינוסיא א"ל מגינוסיא שלך, כך ביקש הקדוש ברוך הוא למנות על מלאכת המשכן ועשאו למשה גזבר על הדיינין ועל הכל וכשבקש לעשות הקדוש ברוך הוא כהן גדול היה משה סבור שהוא נעשה כ"ג, א"ל הקדוש ברוך הוא לך ומנה לי כהן גדול אמר לפניו רבון העולם מאיזה שבט אמנה לך א"ל משבט לוי, אותה השעה שמח משה אמר כך שבטי חביב, א"ל הקדוש ברוך הוא אהרן אחיך הוא לכך נאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות רבה (וילנא) פרשת תצוה פרשה לז סימן א) חלק ממעלת ישראל, אך גם חלק מן השליחות של ישראל בעולם הנה להכיר שהאנשים הקרובים אליהם ביותר, אלו שהכי קל לזהות בהם חולשות ופגמים, הם אלו שיהו המלכים, הכהנים, המנהיגים. משה עצמו לא מזהה שאהרון הנו דמות כזו. לא משום שאהרון לא היה כזה, אלא משום שאהרון הוא כה קרוב אליו, הוא אחיו. קשה מאוד להכיר את אלוקים דרך אחיך. קשה מאוד לראות את המוסר, את האצילות של הקרוב אליך ביותר. לכן מדגיש הכתוב למשה שאהרון אחיו הוא זה שיהיה כהן גדול. מסתבר שגם משה שמדבר עם אלוקים פנים בפנים, גם אצלו הדרך לזיהוי האלוקים, להיכרות אמת עם אלוקים עוברת דרך האחר ומבחינה זו הכי קשה לזהות את שאר הרוח בקרוב ביותר אליך.