תוכנו האמתי של המשכן

הרב פסח ווליצקי, מנהל המרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי נוצרי (CJCUC)

פרשת תרומה ופרשת תצווה נחשבות לעתים קרובות ליחידה אחת.  למעשה, שתי הפרשיות הן שני חלקיו של ציווי אלוקי ארוך משהו, בו מורה אלוקים למשה כיצד לבנות את המשכן ואת כל כליו.  שתי הפרשיות מונות רשימות ארוכות של חומרים, כלים שיש לעשותם, וכן הוראות מרובות העוסקות במלאכת הבנייה עצמה, הן של המשכן והן של הכלים.

לאחר שמונָה את כל החומרים שנאספו לטובת הפרויקט כולו, מספרת לנו פרשת תרומה על בניית הארון, השולחן, המנורה ומבנה המשכן עצמו – היינו, הקרשים, העמודים והיריעות.

פרשת תצווה, לעומת זאת, כוללת את ההוראות להדלקת המנורה, עשיית בגדי הכהונה לכוהני הדיוט ולכהן הגדול, משיחת הכוהנים, קורבן התמיד, מזבח הזהב והכנת הקטורת.

במבט ראשון נראה שהחלוקה בין שתי הפרשיות היא רק עניין של נוחות – היינו, לחלק יחידה ארוכה מאד, המונה פסוקים רבים, לשני חלקים קטנים יותר, כמעט שווים באורכם.  ואמנם, פרשת תרומה מונה תשעים ושישה פסוקים, ופרשת תצווה מונה מאה ואחד פסוקים.

אך למרות קווי הדמיון בין שתי הפרשיות, ישנו הבדל מהותי אחד בין שתיהן, המושך אותנו לכיוונים שונים לחלוטין.

הפסוק הפותח את פרשת תרומה מורכב מהמילים השכיחות ביותר בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר".  ולאחריו מגיע מונולוג ארוך ורצוף של הקב"ה המתפרש על פני כמאתיים פסוקים.  אותו הפסוק חוזר על עצמו בתחילת פרשת כי-תשא, ושם הוא מתחיל רצף חדש של ציווי אלוקי למשה.  אולם, בפרשת תרומה, למעט הפסוק הפותח שבו שם ה' נזכר, אין אפילו אזכור אחד לקב"ה בכל הפרשה כולה!  ואילו בפרשת תצווה שמו של הקב"ה מוזכר לא פחות מעשרים וארבע פעמים!

מדוע, אם כן, נעדר שמו של הקב"ה מפרשת תרומה אך מוזכר תדיר בפרשת תצווה?

כפי שהוזכר לעיל, פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן ובבנייתו: קרשיו, עמודיו, יריעותיו.  ואילו פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכהונה, בכוהנים ובעבודתם היומיומית במשכן – הקרבת קרבן התמיד, הקטרת הקטורת והדלקת המנורה.

ברצוני להציע כי ההבדל שהזכרנו – אזכורו שמו של הקב"ה בפרשה אחת, מחד גיסא, וההיעדר המוחלט של שמו של הקב"ה בפרשה האחרת, מאידך גיסא, בא ללמדנו לקח חשוב.  לאנשים יש נטייה לחשוב שמבנים שמטרתם היא קודש, הם בעלי קדושה אינהרנטית, וככאלה גם הופכים למטרה בפני עצמם.  למשל, ישנם הרואים בבית הכנסת את דירתו של האלוקים ואת מקום משכנה של הדת היהודית.  ישנם גם כאלה שדואגים רבות לבית הכנסת כמוסד, אך לא משתתפים בתפילות שמתקיימות בו.

אולי מבקשת התורה לרמוז לנו שגישה כזאת למבנים שבהם אנו עובדים את ה' איננה נכונה.  למרות העובדה שאנו מאמינים במושגים כמו "קדושת המקדש" ו-"קדושת בית הכנסת", קדושה זו נובעת אך ורק מתוך עבודת ה' שמתרחשת בתוכו.  שכינתו של אלוקים איננה שוכנת בבניין כלשהו דרך קבע, לא בתוך העמודים ולא בתוך הקירות והווילונות, אלא רק בזמן שמתקיימת שם עבודת ה'.  אם לא מתקיימת עבודת ה', השכינה איננה שורה במבנה כלל – לא בקירותיו, ולא בעמודיו ואף לא בפרוכת.

התלמוד מלמדנו: "בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס" (ברכות ו:ב).  הרב קוק מסביר שעצם קיומו של בית הכנסת הוא בעל-ערך רב מכיוון שהוא אות כבוד לאלוקים.  אולם, אף-על-פי שעצם נוכחותו של מבנה בית כנסת בקהילה מסמל שיש לקהילה מידת-מה של כבוד לאלוקים, אם לא מתקיימים בו תפילות במניין פירוש הדבר שהקהילה עדיין לא השכילה להחדיר את רצון הא-ל לחיי השגרה שלה.  במילותיו של הרב קוק:  "…אין עצם ביהכ"נ בבואו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לה' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך" ("עין אי"ה", ברכות פרק א' סימן נד).

התפילות היומיומיות בבית הכנסת, בדומה לקרבן התמיד, הקטרת הקטורת והדלקת המנורה במשכן, הן אלה שמחדירות את נוכחות הא-ל לתוך המודעות שלנו באופן קבוע.

הפרקים המצווים על בניית המשכן פותחים בזו הלשון:  "ועשו לי משכן, ושכנתי בתוכם."  הפסוק אינו אומר "ושכנתי בתוכו", היינו – בתוך המשכן, אלא – "ושכנתי בתוכם", בתוך האנשים עצמם.  לקב"ה אין צורך בבניין, ואין לו חפץ במבנים.  אך הוא כן מתאווה לעבודה שמתקיימת בתוך המבנה; עבודה שכל מטרתה להחדיר את נוכחותו של הא-ל לתוך חיינו.