אהבת אחים ואחיות כבסיס לשכינת הקב"ה בתוך עם ישראל

הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד

פרשת תרומה היא הפרשה הראשונה שעוסקת בבניית המשכן שילווה את בני ישראל במדבר וייבנה, לאחר הכניסה לארץ וכיבושה, בשילה. בפרשה זו ובפרשת תצווה שאחריה הקב"ה נותן למשה הנחיות כיצד לבנות את כלי המשכן ואת המשכן עצמו, וכן כיצד להכין את בגדי הכהנים. המשכן, כליו והבגדים נוצרו מתרומותיהם של בני ישראל. בני ישראל תרמו כסף וזהב, אבנים טובות, בדים ועורות, שמן ובשמים. כל דבר שנצרך לבניית המשכן ותפקודו. מעניין שהפרשה פותחת בהזמנה להביא תרומה ורק לאחר מכן מוסבר לשם מה התרומה נדרשת. בדרך כלל מספרים למי שמבקשים ממנו לתרום עבור מה התרומה, מה התכניות, מה הפרוייקט, ורק לאחר מכן מבקשים תרומה. כאן הסדר הוא הפוך. נראה לי שיש כאן רמז לכך שמה שחשוב במשכן הם ישראל עצמם ורצונם לשמוע בקולו של הקב"ה ולהיות בקשר איתו, ואילו המבנה עצמו הוא אמצעי לחיזוק הקשר הזה. כפי שמעיד הפסוק: וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם (שמות פרק כה פסוק ח). באמצעות המשכן הקב"ה ישכון בתוך בני ישראל עצמם.

בהמשך הפרשה אנחנו שומעים את ההוראות לבניית המשכן עצמו. המשכן בנוי מקורות עץ ומעשר יריעות של בד שנתפרו יחד וכיסו את מבנה העץ. עשר היריעות חולקו לשתי קבוצות, חמש יריעות בכל קבוצה. כל חמש יריעות נתפרו יחד ושתי הקבוצות חוברו בלולאות וכך יצרו יריעה אחת גדולה. חיבור היריעות מתואר בפסוק הבא: חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ (שמות פרק כו פסוק ג).

השימוש בביטוי "אשה אל אחותה" מעניין. אמנם יריעה היא נקבה בשפה העברית בפרשת "ויקהל" שבה יש תיאור של מעשה בניית המשכן כתוב: וַיְחַבֵּר֙ אֶת־חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֔ת אַחַ֖ת אֶל־אֶחָ֑ת וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חִבַּ֔ר אַחַ֖ת אֶל־אֶחָֽת (שמות פרק לו פסוק י). אין סיבה שבהנחיות שהקב"ה נותן לקראת הבנייה לא ייעשה שימוש ב- אחת אל אחת. מה גם שתרגום אונקלוס כבר בפרשת "תרומה" מתרגם את "אישה אל אחותה" במילים: חדא עם חדא. שזה אחת אל אחת בארמית.

ההבדל הלשוני הזה בין תיאור המשכן לבנייתו עמד לעיניי המפרשים והיו מהם שניסו להסביר מדוע התורה מאנישה (personification) את יריעות המשכן ומכנה אותן "אישה אל אחותה". מה יש בקשר שבין אישה ואחותה שיכול לשפוך אור על תהליך חיבור יריעות המשכן אחת אל השנייה?

ספורנו, פרשן איטלקי מהמאה ה- 16, מסביר שעל היריעות עצמן היו ציורים והן היו מחוברות בצורה כל כך מדוייקת שכל יריעה המשיכה בדיוק את הציור של היריעה שאליה חוברה.

בהמשך לדברי הספורנו מסביר הנצי"ב מוולוז'ין (המאה ה- 19), בפירושו לתורה "העמק דבר" שהביטוי "אישה אל אחותה" ביחס ליריעות בא לבטא שהיריעות עמדו מכוונות אחת אל השנייה כמו שתי אחיות. ועוד שכל יריעה כאילו צימצמה את עצמה עבור היריעה השנייה, כמו שתי אחיות שמצמצות כל אחת את עצמה על מנת לתת מקום לאחותה.

הביטוי "אישה אל אחותה" מופיע במקום נוסף בתורה, בספר ויקרא באיסור לאדם לשאת שתי אחיות:  וְאִשׂה אֶל אֲחתָהּ לא תִקָּח לִצְרור לְגַלּות עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיּיֶה (ויקרא פרק יח פסוק יח). אומר על כך הריב"ש, מבעלי התוספות בצרפת במאה ה- 12, שאסור לישא שתי אחיות מכיוון שאחיות אוהבות אחת את השנייה ומחוברות אחת לשנייה ואם יהיו נשואות לאותו איש זה עלול להביא לשנאה וקינאה ביניהן. גם הרמב"ן (Nacmanodies) מפרש באותו אופן.

מהפרשנים השונים אנחנו לומדים שהביטוי "אישה אל אחותה" מתאר שתי נשים, אחיות, שהן בקשר קרוב ואוהב, מכוונות אחת אל השניה, כל אחת יודעת להמשיך בדיוק מהמקום שבו אחותה הפסיקה והן אפילו מוכנות לצמצם את מקומן כל אחת עבור אחותה, לשים את האחות לפני עצמה היא.

אלה הם ערכים ומידות שמתאימות לבית ה', מתאימות למשכן.

הדברים שכתבנו מזכירים את הסיפור אודות ההחלטה היכן להקים את בית המקדש. מסופר כי שנים רבות לפני הקמת בית המקדש חיו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד, באחווה וברעות. הגיע היום, שבו אחד האחים התחתן ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים. חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו ונשאר בודד.

באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך אך אני משתמש בו רק לעצמי. ואילו אחי צריך להאכיל משפחה גדולה". ולכן באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא מהבית אל הגורן, אסף בידיו מספר אלומות של חיטה, טיפס במעלה הגבעה שהפרידה בין בתי האחים והניח אותן בשדה של האח הנשוי.

באותו הלילה חשב לעצמו האח הנשוי: "לי יש עשרה ילדים ואישה נפלאה – החיים שלי מלאים ומאושרים, בעוד שאחי בודד כל כך". וכך, באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא אל הגורן, אסף לחיקו מספר אלומות חיטה, טיפס במעלה הגבעה ושם אותם בשדה של אחיו.

מידי לילה פסעו האחים הלוך ושוב. מידי לילה טיפס כל אחד מהם על הגבעה, חצה את גבול השדות והוסיף חיטה לשדה של אחיו ומידי בוקר היה תוהה כל אחד מהם, איך זה שערמת החיטה בשדה אינה מצטמצמת כלל.

באחד הלילות, בעודם מטפסים להביא את אלומותיהם זה לזה, נפגשו שני האחים בפסגת הגבעה. הם הבינו מייד מה קרה, נפלו זה לזרועותיו של זה, בכו, התחבקו והתנשקו. וזו, כך מספרת האגדה, היא הגבעה המכונה הר הבית, אשר עליה נבנה בית המקדש.

המשכן והמקדש שמבטאים את שכינתו של הקב"ה בתוך ישראל יכולים להיבנות ולהתקיים רק על בסיס של קשר בין כלל עם ישראל מתוך אהבת חינם, ערבות הדדית ואחווה אמיתית.