חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“המדרש והמיתוס” פרשת תרומה: הלקיחה ונתינה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בספרו משבר וברית שנכתב על בסיס סדרת הרצאות באוניברסיטת מנצ’סטר הרב זקס מגדיר את המהות הפנימית של רעיון תורה מן השמים, בדבריו שם הרב זקס קושר רעיון זה למדרש:

“תורה מן השמים לא היתה אצל חכמים הנחה מטיפסית גרידא… נכרך בה אופן הקריאה שניתן לכנותו “קריאה על פי הברית” … אין התורה מוסרת מידע בלבד על אלוהים, היא מגלה לנו על אלוהים עצמו שהרי אלוהים מצוי במילים, לא בטבע. אמנם, אלוהים ברא את הטבע ופועל בהיסטוריה, אך אנו מבחינים בו בשני מישורים אלה רק באמצעות רצונו המתבטא בדיבורו. הבריאה וההיסטוריה אינן חושפות את משמעותן על פני השטח: רק הנביא, נושא דבר האל, או החכם, מפרש דברו, יוכלו לפענח אותה. המפגש הראשוני אינו מתרחש עם גורם כלשהו מחוץ לטקסט אלא עם הטקסט עצמו.”

הרב זקס נותן עוד היבטים להסבר רעיון המדרש שנגע בהם בעיונים הבאים.

המדרש בו אנו נעיין הנו מדרש על המילים הפותחות את הפרשה ויקחו לי תרומה:

“וְיֵשׁ לְךָ מִקָּח שֶׁמִּי שֶׁמְּכָרוֹ נִמְכָּר עִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָכַרְתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי, כִּבְיָכוֹל נִמְכַּרְתִּי עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים וּנְטָלָהּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי, שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לִפְרשׁ הֵימֶנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לָכֶם אַל תִּטְלוּהָ אֵינִי יָכוֹל, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בַּיִת אֶחָד עֲשׂוּ לִי שֶׁאָדוּר בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.” (שמות רבה לג)

המדרש מתאר את מערכת היחסים בין הקדוש ברוך הוא לתורה. התורה נמשלת לבתו של אלוקים שניתנת לבני ישראל. אך הקדוש ברוך הוא שלא רוצה לעזוב את בתו היחידה מבקש מעם ישראל שיכין לו קיטון שיוכל לדור בו, הקיטון הזה הוא המקדש. זהו הקשר בין המשכן לבין מתן תורה. מתן תורה הנו הוא מעמד הנישואים אך באופן מפתיע זה לא נישואים בין הקדוש ברוך הוא לישראל, אלא בין ישראל לתורה. במערכת היחסים בין התורה לישראל, אלוקים הוא האבא. לא כמו במדרשים רבים ואולי אפילו בשיר השירים שם אלוקים הוא החתן, במדרש שלנו ישראל הם החתן והתורה היא הכלה.

אלוקים לא מסוגל להיפרד מהתורה ודווקא בגלל שהוא לא מסוגל להיפרד מן התורה, עם ישראל זוכה בנכוחות שלו. לאור דברים אלו של המדרש, ניתן לקרוא באור חדש את דבריו של הרב זקס במשבר וברית, ההתגלות האלוקית דרך התורה היא בגלל החיבור של אלוקים עם התורה. את העולם אלוקים ברא והעולם משקף את הבורא שלו, אך בתורה אלוקים דבוק.

כמובן, הדברים מעלים שאלה על ההתגלות האלוקית לאחר החורבן, לאחר שאין מקדש. זהו כנראה הרקע למדרש הבא שמופיע לא הרבה אחרי המדרש שציינו לעיל:

“דָּבָר אַחֵר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ד, ב): כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא עָצֵב עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׂמֵחַ, הֱוֵי: לֶקַח טוֹב. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם לוֹקֵחַ חֵפֶץ מֵצַר לְשָׁמְרָהּ, אֲבָל הַתּוֹרָה מְשַׁמֶּרֶת בְּעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כב): בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם לוֹקֵחַ חֵפֶץ מִן הַשּׁוּק שֶׁמָּא יָכוֹל לִקְנוֹת בְּעָלָיו, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם כִּבְיָכוֹל לִי אַתֶּם לוֹקְחִים, הֱוֵי: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.”

שעם ישראל לוקחים את התורה, הם לוקחים את התורה עבור אלוקים. מבחינה מסוימת, הקשר של האלוקים עם בתו, עם התורה, מתחזק אחרי שעם ישראל לוקח אותה. התורה משמרת בעליה, בעליה המקוריים של התורה הנו אלוקים והתורה משמרת את אלוקים כאשר ישראל לוקחים אותה. הקשר בין עם ישראל לבין אלוקים הוא קשר בין נותן ללוקח. הנותן בחר את הלוקח לקחת והלוקח בוחר את הנותן לתת, הנתינה מזכירה תמיד את עצם הקשר.

למעשה הקשר עצמו מתבטא דרך הדבר הניתן, ככל שנעמיק במה שניתן כך נצליח להבין יותר את מהות הקשר בין הנותן לבין הלוקח. המפגש
עם התורה עצמה לא מגלה את הכותב שלה, אבל מלמד על הכותב שלה המון. הוא מלמד על מגמת הסופר, על מגמת הכותב ועל איך שהכותב שהוא הנותן תופס את הקשר עם הלוקח.

כיוון שכך, כל עוד התורה ניהגת, כל עוד התורה נלמדת, הקשר בין הנותן ללוקח ממשיך. התורה היא ההתגלות המתמדת של עצם הקשר בין הנותן ללוקח וכל עוד הלוקח הוגה בה, הוא מכיר, מכבד ומתפתח בגלל הנותן.

יתר על כן, גם כאשר הנותן לא נוכח, גם כאשר הנותן לא נראה, עצם זה שהלוקח לומד, מטפח והוגה בדבר הניתן הוא ממשיך ומחיה את הקשר לנותן.

זהו לב ההבדל בין התורה לבין מיתוסים דתיים אחרים. המיתוסים האחרים בנויים על רעיון ההתגלות המתמדת. האלילים היו בהתגלות מתמדת מאחר והם היו המציאות עצמה, אך שמצא האדם הסבר אלטרנטיבי לאלי הטבע בדמות המדע, האלילים פשוט נתבטלו וחלפו מן העולם.

אפילו הנצרות האברהמית, שהתבססה על התגלותו של האלוהים בדמות האדם, ברגע שנגמרה ההתגלות, צריכה לעשות לוליינות אמונית על מנת לשמר את המתח ההתגלותי שלה. לכן שיח הנס, ההתגלות, הקדושים שעוברים התגלות הרבה יותר דומיננטי בנצרות.

האיסלאם פשוט ויתר על ההתגלות בהסתכלו על מוחמד כאדם האחרון שחווה התגלות (ובאמת המלחמות הפנימיות בין הזרמים השונים באיסלאם שורשם בשאלה האם גם אחרי מוחמד היו כאלה שחוו התגלות, אך ההתגלות עצמה היא ודאי פרסונלית- רק למוחמד או לגדולי האנשים אחריו).

היהדות, מרגע נתינת התורה, עצם מושג ההתגלות בה משתנה. זה לא שהתנ”ך לא מתאר התגלות לנביאים, אך ככל שעבר הזמן הלך והתגלה שההתגלות הנבואית אינה מוקד היהדות, חכם עדיף על נביא:

“מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים

בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם. (הרב קוק זרעונים ב)”

הנבואה אמנם היתה חוויה מטלטלת של הקשר של יחידים לאלוקים, אך הברית עליה מדברת התורה אינה עם יחידים אלא עם עם שלם. ככל שעבר הזמן נתגלה שהברית זו קשורה לתורה בקשר גורדי. בתחילה במקדש כקיטון של אלוקים שמגיע להיות סמוך לתורתו ולאחר מכן לאחר החורבן בהבנה שעצם התורה עצמה, ממשיכה ללמד אותנו על עצם הקשר עם נותנה. לא מדובר פה בקשר משתנה, אלא בקשר שממשיך להתקיים כל עוד ישנה התייחסות לתורה כמשהו שניתן לעם ישראל ועם ישראל לקח אותו. מבחינה זו כל עוד שממשיכים לדרוש את התורה, לגלות איך מה שניתן רלוונטי בצורת נתינתו גם בימינו אנו.

חשוב לציין, מדרשים אלו אינם מתייחסים למה בדיוק ניתן בסיני, מדרשים אלו אינם מתייחסים לאיך מה שניתן נכתב, אלא עצם ההסכמה של הלוקח לראות בתורה משהו שניתן ממשיך את הקשר העמוק בין הלוקח לבין מי שהלוקח מזהה כנותן.

ולכן, כל עוד דורשים ומגלים שהתורה אכן רלוונטית בימים אלו, הקשר בין הנותן ללוקח ממשיך ומתעמק.

זהו תפקידו של המדרש, להמשיך ולחדד את המהות של התורה עצמה כמוקד הקשר בין עם ישראל לבין האלוקים בכל דור ובכל תקופה. זהו תפקיד המדרש, הן המדרש הקדום והן המשך דרישת מדרשים חדשים המבוססים על התורה שניתנה בימים אלו, דרך הדרשה הרלוונטית שמחיה את עצם הקשר עם מי שאנו מייחסים לו את נתינת התורה בדרך המתאימה לדור שלנו.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}