חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת צו- על קודש מדבק וקורבנות אדם

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

אנו רגילים להסתכל על מונחי טומאה וטהרה כמונחים המנותקים מן המציאות היום יומית שלנו. דווקא בתקופה זו בה אנו למדים את “הלכות המחלה המדבקת”, אנו מגלים עד כמה הלכות טומאה וטהרה יש בהם משהו רלוונטי יותר, הלכות משכב ומושב, הלכות מגע ועוד. ההבנה שכל מגע וכל רוק יכול להעביר איתו משהו, זורקת אותנו חזרה לתקופה בה ההקפדה על הלכות טומאה וטהרה כפי שמנוסחות במקרא ובתורה שבעל פה הנם רלוונטים מתמיד. על דרך זו, רבים באמת מנסים להתייחס לטומאה כאל מעין מחלה מדבקת, כמובן תורמת לכך התפיסה ששורש כל טומאה הנו מוות ואנו מנסים לברוח מן המוות בדיוק כמו שאנו בורחים מן המחלה. אך כאשר מעיינים היטב בפרשה שלנו, ניתן לגלות עובדה מפתיעה אחרת, לא רק הטומאה מדבקת, אלא גם הקדושה מדבקת. הקדושה מדבקת בצורה כה קיצונית עד כדי כך שהיא עלול לגרום למות למי שאינו מוכן לה: (ז) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ: (ח) וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַיקֹוָֽק: (ט) וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ: (י) לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם: (יא) כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י יְקֹוָ֑ק כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ: (ויקרא ו) פסוקים אלו המתארים את קרבן המנחה, אומרים במפורש, שכל מי שיגע במנחה יקדש ולכן רק בני אהרון המוכנים לקבל את הקדושה, יכולים לגעת במנחה. אם אדם שאינו נמנה על בני אהרון נוגע במנחה, דינו הוא מוות, לא כעונש, אלא הוא פשוט הופך להיות חלק מן הקודש, חלק מן החרם- ועל כן הוא אינו יכול להמשיך בחייו. רק הכהנים המוכנים לקודש, יכולים לאכול ממנו. תפיסה זו הנה תפיסה מרתקת, אדם שכה נדבק בקודש- הופך בעצמו להיות חלק מן הקודש ולכן אינו יכול להמשיך בחייו, שהנם חיי חול. דברים אלו מזכירים לנו את צורת הפולחן הפגאנית הידועה של קורבנות אדם. בתנ”ך יש מספר התייחסויות לקורבנות האדם, בראש ובראשונה את עקידת יצחק- שלא נעקד, את בת יפתח שלא ברור מה קרה לה בסוף הדרך . מקום נוסף שיש בו רמז לקורבן אדם הנו בתיאור הקדשת הלווים בספר במדבר שם נאמר: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. ומסביר בעל הנצי”ב בהעמק דבר:וסמכו וגו’. שהיו הלוים כמו קרבן המכפר…. משה נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה (במדבר ח י) דהיינו, הלווים (שהחליפו את הבכורות שגם עליהם נאמר שהם קודש להשם- קדש לי כל בכור), מבוצע עליהם אקט הסמיכה, בדיוק כמו שסומכים על הקרבן. ברור שהלווים לא עלו קרבן, אך ההתייחסות אליהם בתור קרבן הנה מרתקת. אנו גם מכירים את סיפורו של מישע מלך מואב שאכן הקריב את בנו בכדי להינצל מהמצור שהטילו עליו עם ישראל : (כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שבַע מֵאוֹת אִיש שלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: (כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשבוּ לָאָרֶץ: רבו הפרשנים שניסו להסביר מדוע עלה קצף גדול על ישראל, זו שאלה גדולה, אך בפועל התנ”ך נראה שהקרבת הילד לעולה על החומה, עזרה למלך מואב. מעשהו זה של מישע, מוכר לנו ממקורות חיצוניים לתנ”ך, כפי שבא לידי ביטוי במסורת האגורית: “כאשר אויב חזק תוקף את שערך, ולוחם את חומותיך, הרם את עינך לבלו (Ba’lu) ואמור: בלו, אם תבריח את (האויב) החזק משערינו, את הלוחם מחומותינו,…, ילד בכור, בלו, אנחנו נקדש, קרבן הטפ (htp), בלו, אנחנו נבצע,…, ובלו ישמע את תפילתכם: הוא יבריח את האויב החזק משערכם, [את הלוחם] מחומותי[כם]” ( תורגם מאנגלית על פי Pardee Dennis, “Ritual and cult at Ugarit,” Writing from the ancient world (Atlanta: SBL, 2002), 53, 149-150) על פי דברים אלו מעשהו של מישע היה פרקטיקה מקובלות על ידי עמי האיזור. אנו גם יודעים שבמיתוס הכנעני שנשתמר אצל אוסיבוס האל קורנוס (השם היווני של ראש הפנתיאון הכנעני- אל) מעלה לאביו את בנו בכדי לעצור את המגיפה. ברור שאצל עמי האיזור, הדבקות האולטימטיבית היתה העלאת היקר ביותר כעולה לאל ומה יותר יקר מחיי אדם? אך אנו מגלים שהתנ”ך בעודו מכיר פרקטיקות אלו ואף רומז להן, מחליף את קורבן האדם בקורבן הבהמה- ולא סתם, הסיבה לכך טמונה ברעיון אותו התנ”ך מנסה לקדם. הדבקות בקודש על פי התנ”ך נתפסת כדבר מסוכן, כמשהו מדבק. קל להידבק בקודש, אך מי שנדבק בקודש, אם לא הוכן לכך מראש, לא יצליח להשתחרר ממנו. הקודש הוא המדבק. אך על האדם לא מוטל להידבק, אלא לחיות את חייו. יש כאלו שחסינים מההדבקה של הקודש, יש כאלו שיש להם מיגון ראוי- הכהנים והלווים, הם מסוגלים לחבוש את בגדי השרד בכניסתם למקדש ולהורידם לאחר מכן. אך ברור שהציפיה אינה להידבק בקודש ולאבד את החיים, אלא בדיוק ההיפך, לחיות את החיים בנוכחות הקודש ולא להידבק בו. מה שנחשב אצל עמי האיזור למעלה, אצל התנ”ך יש להתרחק ממנו, התנ”ך לא מצפה מאיתנו להיפך לקודש ולעלות לעולה, הוא מצפה מאיתנו להישאר בני אדם.


לעמוד “הפרשה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}