קריאה להגדרה מחדש של ירושלים

מאת הרב אביע"ד סנדרס, ר"מ במדרשת או"ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרסיום ירושלים המתקרב הנו יום חגה של הציונות הדתית, אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא, אך זוהי עובדה. רוב בנין ומנין של המציינים את היום הם ציוניים דתיים. כל שנה עולה הקושי מחדש, מדוע כלל ישראל לא מצטרף? מדוע יום ירושלים אינו כמו יום העצמאות? ועוד. הקושי נכון פי כמה השנה בימי הקורונה בה אפילו ריקודגלים, האירוע המרכזי של הציונות הדתית לכבוד יום ירושלים אינו מתקיים ויום זה חלילה ימצא את עצמו מיותם ומוזנח- חיקוי דהוי של יום העצמאות.

למען האמת, אני חושב שיום ירושלים אינו רק יום חגה של הציונות הדתית, אלא יום חשבון הנפש שלה. לא חשבון נפש שלא הצלחנו להתנחל בלבבות ולהסביר את החשיבות של יהודה ושומרון וחבל עזה- אלא חשבון נפש על עצם התפקיד שהציונות הדתית נטלה לעצמה ועל הדרך אותה היא מיישמת אותו.

לי אישית, ברור מדוע יום ירושלים אינו מתקבל בציבוריות הישראלית. ביום העצמאות אנו חוגגים כולנו את הקמתה של המדינה לאחר הצלחת הפרוייקט הציוני שהחל בהרצל. אני בכוונה כותב שהוא החל בהרצל, כיוון שמבשרי הציונות שהיו ברובם גדולי תורה- לא הצליחו כמו הרצל. דווקא הציונות החילונית של הרצל היא זו שזכתה בלבות עם ישראל.

אך במסגרת ציונות זו, הציונות הדתית שגשגה, הציונות הדתית הכריזה שהמדינה היא התגשמות חזון הנביאים, היא תחילת הגאולה, היא תחילת התקווה, היא שינוי מהותי בהיסטוריה ויד השם המתגלה. דברים אלו של הציונות הדתית לא חיובו בכלל את הגרסאות האחרות של הציונות. בעוד אנו הקמנו מחדש את מדינתם של דוד ושל שלמה, הרגשנו שאנו מתהלכים בארץ אבות, במגילת העצמאות לא הוזכר שם השם אלא בדרך רמז וזה גם לאחר מאמץ גדול. לא צריך להכביר מילים על דרכו של דוד בן גוריון איש התנ"ך שאצלו התנ"ך היה מקורו של הכל- אך ללא מחויבות לרבנו של עולם, דוד בן גוריון שחשב שהיהדות המסורתית פשוט תיעלם עם הזמן.
אך יום העצמאות שהנו חגיגה על עצם קיומה של המדינה מאפשר לכולם את המקום, מאפשר לכולם את ההשתתפות. בעוד הציונות החילונית חגגה את העיר העברית הראשונה, את הקמת הקיבוצים והגאווה הלאומית, הציונות הדתית חגגה את אותו הדבר מחד- והכניסה חגיגות אלו למודל גאולי רוחני ממשי של צור ישראל וגואלו. בעוד בציונות החילונית פתחה את טקס המשואות כטקס חילוני של יום העצמאות, בציונות הדתית התפלפלו על התפילה לשלום המדינה ועל הלל בלילה או רק ביום ועל הלל עם ברכה או לא.

לא כן יום ירושלים, ביום ירושלים אנו חוגגים לא רק את שחרור מזרח ירושלים, אלא בעקר חזרה לארץ התנ"ך ליהודה, שומרון וחבל עזה. יהודה ושומרון הנם קבר יוסף, מערכת המכפילה, בית אל בה סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, קבר רחל, המזבח בהר עיבל ועוד. התנ"ך קם לתחיה, האבנים של חבל ארץ זה מוטענים בפאתוס של קדושה. ומעל לכל שריד מקדשנו ומקום המקדש ממש. לא סתם אמר על מקומות אלו משה דיין- "מי צריך את הותיקן הזה". מקומות אלו אינם הציונות החלוצית החדשה, אלא ארץ האבות. מקומות אלו אינם תנועה לאומית, אלא מקומות שפועמים קדושה- קדושה אותה לא חשים אלו שלא מאמינים בקיומה.

מקומות אלו גם באים עם מחיר, אוכלוסיה אזרחית לא יהודית שלא משלימה בשום צורה עם שליטת ישראל בה. דבר שגרם בהמשך לאינתיפאדות הנוראיות. אך בעוד לנו- שמאמינים שהציונות היא הגשמת דברי הנבואה התנכיים, השהות במקומות אלו שווה את המחיר הלא פשוט, את סכנת החיים הממשית (ואין זה משנה איך אנו מדמיינים את הפתרון המדיני עם אי פעם יגיע), למי שלא אמון על הקדושה- מתעורר בו חוסר נוחות עמוק אל מול מקומות אלו. מקומות אלו מכריחים את החילוני להתמודד עם הקונספט של הקדושה, להתמודד עם הרעיון שמדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח, אלא תחילת הגאולה- גאולה שלא ברור שהוא בכלל מאמין בה. גם החלקים המסורתיים בעם, לא חוגגים כמו הציונות הדתית את יום ירושלים, הם כן מאמינים באלוקים, בתורה במצוות, אך לא ברור בכלל שעבורם מדינת ישראל היא אכן חזון הנביאים, גם אצלם היחס הנו שונה מן היחס הציוני דתי ועל כן חגיגת יום ירושלים אצלם כמעט ובלתי קיימת.

וכך מוצאת עצמה הציונות הדתית חוגגת לבד יום זה.

אך אני מאמין שיום זה מסוגל להיות הרבה מעבר למה שהוא היום לכלל החברה הישראלית. אך בראש ובראשונה זה תובע מאיתנו, הציונות הדתית, להגיע להבנה שברגע זה במדינת ישראל של תשפ"א, רוב העם לא רואה את המדינה כפי שאנו רואים אותה, הוא לא רואה במדינה אתחלתא דגאולה, אלא הוא רואה בה מקלט בטוח. אנו צריכים להכיר בכך ולהפסיק לצפות שיום ירושלים יראה כמו יום העצמאות, כיוון שבו אנו חוגגים משהו שהוא שונה מהחגיגה של יום העצמאות שאכן מתאימה לכולם.

ברצוני להציע מטען נוסף ליום ירושלים, מעבר למטען הקדושה הפשוטה בה אנו האמונים על זיהוי הקדושה בארץ האבות שיום זה מלא בה, קדושה של שבטי ישראל.

בירושלים יש הרבה מידות, אחת מהם היא שירושלים לא נחלקה לשבטים, אלא עיר שמחברת את כולם יחדיו. בתקופה שלנו ואולי גם מקום המדינה, החברה הישראלית היא חברה שבטית מפוצלת. אולי הגיע הזמן שבמקביל ליום ירושלים הקלאסי ננסה להפוך את יום ירושלים ליום של יצירת מכנה משותף בין אלו שמכירים בעיר הזאת כעיר מיוחדת, יום שחוגג את הדבר שמשותף למוכירי ירושלים- היחס לתפוצות ישראל וראיית ירושלים על כלל מורכבותיה כיום שבא לחגוג את כלל שבטי ישראל. יום ירושלים יכול להיות היום בו כל קהילה חוגגת את הזהות המיוחדת שלה, את שגם לה בדרכה יש חלק בירושלים.

יום ירושלים יכול להיות היום בו כל קהילה מוצאת את המקום שלה בירושלים, את הירושלים שלה. ירושלים של הר הבית, ירושלים של הכל, ירושלים של מחנה יהודה, ירושלים של המרכז הרפורמי, ירושלים של בית המשפט העליון של טדי ושל מלחה.

יום ירושלים יכול להיות היום בו כל קהילה חוגגת את עלייתה, את מה שדוחף אותה כלפי מעלה ואת המאפיינים המיוחדים של הקשר שלה לירושלים. זהו מהלך שהחל בכך שהקהילה האתיופית מציינת ביום זה את זכרון העליה הקשה שלה לישראל, את הכמיהה לירושלים.

באותה מידה זה צריך להיות היום בו יהדות אמריקה חוגגת את התרומות שהיא העלתה לירושלים, את הקשר הייחודי שלה לישראל. ביום זה צריך לתת מקום ליהדות אמריקה, ליהדות אנגליה, ליהדות צרפת ולחגוג את הקשר של כל אחת מתפוצות אלו לירושלים.

זוהי ירושלים שלא נחלקה לשבטים, זוהי חגיגה של ירושלים של מעלה, של מעלה בה כל אחד מוצא את עצמו ואת מקומו ולא רק של ירושלים הפיסית והפרקטית עליה יש המון לריב.

ירושלים עצמה היא עיר שיש בה עיר של מטה ועיר של עליה- ירושלים של מעלה- בואו נחגוג ביום זה את הלמעלה ולא רק את הלמטה. כמובן, יום מעין זה ידרוש גם מאיתנו, הציונות הדתית, לשאול את עצמנו האם אנו באמת מאמינים שירושלים לא נחלקה לשבטים, האם אנו מוכנים לפנות קצת מקום בלב ובתפיסת הירושלים שלנו, ברור שיהיה כאן מחיר שנצטרך לשלם. לשבטים האחרים של עם ישראל יש תפיסה אחרת לחלוטין מה היא ירושלים ואיך היא אמורה להיראות.

בימי קורונה שכולם מדברים על גל העליה שעוד יבוא- אנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה פשוטה, האם אנו מוכנים? האם אנו מוכנים לשלם מחיר לקבל באמת יהודים מחוץ לארץ כאשר מצבנו פה הוא דחוק? האם אנו מוכנים לשלם מחיר רוחני, בקליטת אנשים שאינם אורתודקסים? האם אנו נשמח אם על כל שני בתי כנסת אורתודקסים נראה בתי כנסת קונסרבטיבים ורפרומים? אלו הם שאלות קשות מאוד.

לקחנו על עצמנו תפקיד של הכנסת הקדושה לתוך המציאות, של זיהוי תהליך הגאולה. אך לא כולם רוצים או יכולים לזהות את הקדושה במה שאנו מזהים אותה, על כן צריך למצוא דרך אחרת לזהות את הקדושה, דרך אחרת לחתור לקומה מעל לקומת המקלט הבטוח.

על ירושלים של מטה יש מחלוקת, אך על העליה למעלה, כולם מסכימים. בואו ונהפוך את יומה של ירושלים ליום של כל מי שמכיר בירושלים כבירת ישראל (ואולי כך גם נשתף את החברה החרדית ואולי אפילו את החברה הלא יהודית, בישראל ומחוצה לה) ביום זה לא באמצעות ניסיון לגרום להם לחגוג את מה שאנו רואים בו חגיגה, אלא באמצעות מה שהיא מסוגלת לחגוג.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}