הנני העני – להתפלל כמו עני

הרב שאול רובינסון הוא רבה הבכיר של קהילת לינקולן סקוור משנת 2005. הוא נולד בגלזגו שבסקוטלנד, והוסמך לרבנות במסגרת מכון להסמכת רבנים של אור תורה סטון ע"ש ג'וזף וגיננדל שטראוס.

האמירה של חז"ל – "תכלה שנה וקללותיה" – מתאימה השנה יותר מאי פעם. בתוכחה שבפרשת כי תבוא אנו קוראים על הסבל הנורא שצפוי לעם ישראל "תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃"

למה מתכוון משה רבנו, במיוחד כשהוא עושה שימוש בשתי המילים "מרוב כול", הנשמעות לאוזנינו כאילו אין ביניהן קשר? מאות תשובות ניתנו לשאלה זו, אך לדעתי השנה למדנו כולנו את פשוטו של מקרא בפסוק זה. כי היה לנו הכול – כל סוג של ברכה שניתן להעלות על הדעת – ובדיוק מפני שבורכנו בברכות רבות כל כך, כלל לא ראינו בהן ברכה. הן היו ברורות מאליהן, וכלל לא טרחנו להודות עליהן.

הפסיכולוגים מדברים על 'האושר הבסיסי'. הרעיון שלפיו גם מי שבורך בעושר רב מתחיל מהר מאוד לקחת הכול כמובן מאליו. אדם עשוי לחשוב, למשל, שאם יזכה בלוטו, יהיה מאושר, ושאושרו יימשך עד סוף ימיו. אך מחקרים רבים מראים שלמעשה, בתוך חודשים ספורים, 'אושר בסיסי' חדש מתחיל להיווצר. העושר שנפל בחלקו של אותו אדם הופך למובן מאליו, ואינו תורם עוד לתחושת אושר כללית בחייו של הזוכה.

עד לפני כמה חודשים חיינו בעולם של "מרוב כול". מתי בפעם האחרונה נמלאתם בהשתאות וחשתם אסירי תודה על כך שטסתם במטוס? על כך שחיבקתם את הוריכם או נכדיכם? על כך שיכולתם ללכת למשרד, או לבית הספר? מיליוני יהודים בחוץ לארץ אינם יכולים – לראשונה בחייהם – לדרוך על אדמת ארץ ישראל. זה מכניס לפרופורציות, כמעט מביך, לחשוב כמה מובנים מאליהם היו בעינינו הניסים הגדולים ביותר בתולדות עמנו.

בריאות, ממון – אפילו המרקם החברתי של העולם המערבי – התבררו כשבריריים וקלושים.

ובכל זאת, כשאני נזכר בראש השנה שעבר, בשעות הרבות שבהן התפללתי בבית הכנסת, אני מבין שלא הקדשתי רגע מזמני להודות על אותם דברים, ודאי שלא ליהנות מהם בשנה שחלפה.

אף אחד מאתנו לא חשב לרגע להתפלל שנוכל להיכנס לחנות מבלי לחשוש שנידבק, שנוכל לבלות עם המשפחה והחברים, שנוכל להתפלל במניין, או כל אחד ממיליוני הדברים האחרים שהפכו אותנו במצטבר לדור הכי מבורך בתולדות האנושות, אך לא הצליחו לגרום לנו להרגיש אסירי תודה או מאושרים, אפילו לא קצת.

אך אולי המצב הזה יכול להיות מקור לעוצמה אדירה ולתקווה בהתחדש עלינו השנה. בגמרא במסכת ראש השנה דף ט"ז ע"ב נכתב: "וא"ר יצחק כל שנה שרשה [=ענייה] בתחלתה מתעשרת בסופה", ומסביר רש"י: " שישראל עושין עצמן רשין [=עניים] בר"ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש".

בראש השנה הקרב ובא נעמוד לפני ה' "כרשין", כעניים. לא במובן החומרי, שאין לנו די לספק את צרכינו. אלא כעני היודע כמה כסף יש לו בכיסו במדויק, עד הפרוטה האחרונה. כעני היודע כמה מזון יש לו במזווה, ולכמה הוא זקוק כדי לעבור את החודש. כעני שאינו מפסיק להיות מודע למה שיש לו, ושאינו רואה בו מובן מאליו.

זו כוונת חז"ל – אם ניכנס לראש השנה כפי שאנו כל השנה, מבורכים בברכות רבות אך בלתי-מודעים להן – ועל כן לא אסירי תודה על מה שעושה למעננו הקב"ה – אזי נהפוך עצמנו לפגיעים. ייתכן מאוד שהשנה הקרובה טומנת בחובה לקחים כואבים ולא-רצויים, ועם זאת חשובים מאוד. חווינו שנה כזו.

אך השנה – עומדים אנו בפתחה כרשין – כמי שמודע היטב לצרכיו, להיותו פגיע, ולברכות שבהן בורך. האם ישנו יהודי אחד בעולם כולו שלא יגיד את ברכת 'שהחיינו' כשדמעות עומדות בעיניו? דמעות של הכרת תודה על עצם היותו חי בעיצומה של מגפה, על כך שהנה מתחדשת עליו שנה נוספת בעולם? האם מי מאתנו ייקח את האוכל שבצלחתו כמובן מאליו, או את קורת הגג שמעל ראשו? ואם התברכנו באדם נוסף שיכול לענות "אמן" על הברכה שאנו מברכים, לא יהיה קץ להכרת התודה שנחוש.

אין ספק שניכנס השנה לראש השנה כרשין. הבה ננצל את השנה המבהילה וחסרת התקדים הזו, שהכניסה אותנו לפרופורציות, כדי למצוא את הדרך להתפלל לה' בכנות, ולהביע את כמיהתנו, תודתנו ותחנונינו לשנת בריאות, שנת אהבה, שנת קרבה, שנת גאולה, שנה שבה נשוב לאדמת ארץ ישראל. ומי ייתן והקב"ה ישיב לנו ברחמים רבים!