"הפרשה והמיתוס" לראש השנה – מיום המכוסה ליום המעורבב: סיפורו של האחד לחודש השביעי

שבוחנים את הפסוקים של ראש השנה בתורה, כמעט ולא ניתן למצוא הד לחג אותו אנו מכירים היום:

ויקרא פרק כג

(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: (כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה':

במדבר פרק כט

(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם: (ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה' פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: (ג) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל: (ד) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים: (ה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: (ו) מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לה':

היום לו אנו קוראים ראש השנה, מכונה בתורה יום תרועה, או יום זכרון תרועה. יתר על כן, מן התורה לא ברור שהתרועה ביום הזה הנה תרועה שמריעים אותה על ידי השופר, שהרי בדרך כלל התרועות שמריעים בתורה הנן תרועות הנעשות על ידי חצוצרה ולא על ידי שופר.

במדרשים ולאחר מכן בגמרא ישנם דיונים רבים המנסים להוכיח שהתקיעות בראש השנה הן בשופר. ישנה שיטה במדרש המדמה את התרועות של ראש השנה לתרועה של יובל ויום הכיפורים ואומרת שלומדים את התרועה של ראש השנה מהתרועה של יובל. שיטה זו מכונה שופר של חירות, שהרי התקיעה בשופר היתה סמל לשחרור העבדים של היובל. לגישה זו ניתן למצוא סמך במדרשים אשר גורסים שהראשון לחודש השביעי הנו התאריך בו שוחררו עם ישראל מעבודת הפרך במצרים, יום בו שוחרר יוסף מבית האסורים ועל כן התקיעה בשופר הנה חלק ממערכת המצוות של זכר ליציאת מצרים, כמו יתר חגי המקרא.

אך ישנה גישה נוספת שמביאה מקור מפורש ממנו אנו למדים שהתרועה בראש השנה נעשית בשופר. גישה זו נסמכת על פסוק בתהילים: תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו (תהילים פ"א).

על פסוק זה אומר המדרש שהחג היחיד שהחודש מתכסה בו, דהיינו החג היחיד שחל להיות בתחילת החודש בו הירח מכוסה הנו ראש השנה.

באמת, ראש השנה הנו זמן משונה לחוג בו חג מקראי. החגים האחרים כולם, יש בהם כבר מאור הלבנה. בראש השנה הלבנה כולה מכוסה, לערוך חג בעת שהלבנה מכוסה לא מתאים לדפוס של המקרא.

אך יתר על כן, השאלה המתבקשת בנוגע לראשון בחודש השביעי, היא מדוע דווקא אז. מדוע דווקא הראשון לחודש השביעי נבחר להיות ראש השנה, היום בו אנו מונים לשנים והיו שמקובל שהנו יום הדין. שהרי לכאורה, שום דבר חדש אינו מתחדש ביום זה.

בטבע לא קורה משהו מיוחד בראשון לחודש השביעי, דבר זה הנו מודגש מאוד ביחס לסוכות, שעליו התורה אומרת במפורש שהוא חג בו אנו אוספים את התבואה מן הגורן והיקב- דהיינו ההיבט הטבעי של החודש נסמך על חג הסוכות ולא על הראשון לחודש.

לדעתי, אי אפשר להתעלם מכך שראש השנה, הוא בראשון לחודש השביעי ובכך תאריך זה מצטרף לכלל מצוות השבע של עם ישראל. לשבת, לשמיטה ולכלל מצוות השבע הרבות.

בעולם העתיק, הן בעולם המספוטמי, הן בעולם האכדי והן בעולם המצרי ראו בחידוש ופגימת הלבנה את עבודת האלים, כל יום שמשמעותי למולד הלבנה היה ניכר כיום בעל מזל רע. שהרי ברגע שהאלים סיימו את בניית הלבנה, האלים היו נסוגים לאחור ומשאירים את האדם לבדו. זאת היא הסיבה שבקרב הבבלים ישנם ימים בעלי מזל רע בחודש שנעים בכפולות של שבע, המכונים khulgala או umu limmu, "היום הרשע", הידועים לנו כימים של 7, 14, 21, 28 בכל חודש. ימים אלו נחשבו כימים של האלים הרעים, של אלו ששופטים את האדם לחומרא, לימים שבהם אותם אלים שיצרו את העולם, לוקחים צעד אחורה ונותנים לעולם להסתדר לבד.

דווקא ביהדות השבע מסומל כיום של ברכה, כיום אותו קידש אלוקים בבריאה. ואכן, ישנן מצוות מרובות בהם המספר שבע הוא מספר דומיננטי.

ראש השנה הוא היום הראשון לחודש בחודש השביעי, יום בו הלבנה מכוסה לחלוטין. יום שמבחינת הדתות הסובבות הנו שיאו של המזל הרע, לא רק יום בו אין לבנה, אלא תחילת החודש השביעי.

אך מענין לראות שגם במסורת היהודית, ישנה גישה שיום זה נבחר להיות ראש השנה, כיוון שדווקא ביום זה יש התמודדות ישירה עם היסוד הרע במציאות, עם השטן.

השטן, כמעט ואינו מוזכר לאורך התנ"ך. המילה שטן מופיעה בתנ"ך בפעם הראשונה בהקשר למלאך החוסם את בלעם מללכת לקלל את ישראל. ברוב המוחלט מן הפעמים בהם השורש ש.ט.ן מוזכר בתנ"ך נראה שבכלל מדובר בפעולה של שיבוש ומניעה ולא שם של מלאך. בספר איוב השטן אכן מוזכר, אך שם הוא אינו מוזכר כישות בעלת יכולת לדון, אלא כמשרתו של האלוקים. הרעיון שאלוקים הנו היחיד בעל הכוח האמיתי במציאות, הנה כה מושרשת בתנ"ך, עד שחלק מן חוקרי התנ"ך טענו שספר איוב הנו ספר בעל השקפה אנטי תנכית (וגם בגלל סיבות אחרות שאין זה המקום למנותם).

בספרים החיצוניים, השטן, שר המשטמה כבר מופיע במלוא הדרו כישות נפרדת שאכן משטינה, ישנם ספרים חיצוניים שממש מציגים את העולם כולו כעימות בין בני האור הסוגדים לאלוקים לבני החושך הסוגדים לשטן (ספר היובלים).

הברית החדשה שהושפעה רבות מן הספרים החיצוניים מדברת על lucifer morningstar – הלוא הוא "הילל בן שחר" המוזכר בספר ישיעהו במשלו האירוני של ישעיהו על מלך בבל- כמלאך שנפל ממדרגתו. הנוצרים לקחו רעיון זה והרחיבו אותו כך שכמעט ויוצא שישנם שני כוחות בעולם, אלוקים ולוציפר שמרד בו ומנהל קרב נגד האלוקים על שליטה בעולם ובאדם.

במדרשים, השטן מקבל מקום נרחב ביותר. המדרשים היו המקום בו האמונות העממיות שלאו דווקא מסתדרות עם הנאמר בתנ"ך מקבלות ביטוי. השטן מופיע כמשטין את האדם, כמי שמנסה למנוע את הגאולה ולקטרג על ישראל והעולם.

דבר זה מוביל אותנו ליום הראשון בחודש השביעי, היום שמוגדר "כסה ליום חגנו", היום המכוסה.

בזוהר על פרשת וירא מופיע תיאור שטוען שיום ראש השנה, הנו אכן היום בו יש את הכיסוי, את החושך הגדול ביותר ורק על ידי השופר מצליחים ישראל לערבב את השטן ולעורר את מידת הרחמים. דברים דומים ניתן למצוא אצל המהר"ל מפראג:

וזה אשר צוה הש"י בתקיעת שופר בראש השינה, כי ביום הזה הוא יום הדין, ובדין השטן מקטרג והקב"ה מתעלה על כסא הדין, וכשאנו תוקעין בשופר אז מתעלה ברחמים, לפי כי השופר הזה אשר אמרנו שהוא הוראת הגאולה והטוב והרחמים כמו שאמרנו, ואנו יוצאים בזה מן מדת הדין ומן המקטרג מרשותו ג"כ אשר אין לו יכולת בנו והוא מתעלה ברחמים, וזהו ערבוב השטן, כי השטן מתערבב כאשר אין מדת הדין מתוחה, כי כאשר מדת הדין מתוחה אז השטן מקטרג, אבל כאשר יתברך יתעלה ברחמים זה נקרא התעלות, והשטר מתערבב ובשופר הוא מהפך לרחמים על ידי השופר.

יום ראש השנה הנו יום כיסוי הנהגת הרחמים, היום בו הדין מתפרץ. על כן זהו יומו של השטן. התקיעה בשופר מערבבת את השטן ומוציאה את הנהגת העולם מדין חזרה לרחמים.

במסכת ראש השנה רבי יצחק אומר שהסיבה שאנו תוקעים בשופר גם תקיעות דמיושב (תקיעות שלפני התפילה) וגם תקיעות דמעומד (התקיעות במהלך התפילה), הנה בכדי לערבב את השטן. התוס' במסכת ראש השנה מתארים שכאשר שומע השטן קול תקיעה ראשונה הוא נבהל ולא נבהל, אך כאשר הוא שומע קול תקיעה שניה הוא חושב שמדובר בשופר הגדול של גאולה ומגיע זמנו להבלע מן העולם והוא מתערבב, ברוח ומפסיק את הקטגוריה שלו.

מאין באו דברים אלו?

דברים שאין להם הד בתנ"ך בהקשר של יום התרועה של התנ"כי?

ברצוני לטעון שחז"ל הבינו את הרמז שרמזה התורה בקבעה את יום פתיחת השנה, דווקא בתאריך שבדתות מסביב נחשב לתאריך בעייתי, לתאריך בו הדין שולט בעולם. חז"ל חשו שהתנ"ך מעמיד כאן אלטרנטיבה לתפיסה כאילו ישנם ימים חסרי מז"ל, ימים נטולי רחמים, ימים רק של דין.

זה לא שאין קטיגוריה, לא שאין תחושה שיש משטין. אבל אף אם יש דברים מעין אלו, המקרא נותן לנו עצה איך להתגבר עליהם, איך לקחת יום שהנו יום של מזל רע ולהפוך אותו ליום תרועה, ליום בעל תוכן אחר. המקרא נותן לאדם יכולת להתגבר על הכוחות הדמוניים בכך שהוא מתעלם מקיומם ומכונן מצווה של תרועה כתחליף להסתכלות המיתית על יום זה. וכך הופך הראשון לחודש השביעי מיום מלא כוחות שטניים, מיום המכוסה, ליום שהוא מקרא קודש, יום בו לא חוששים מן הרע, אלא מערבבים אותו בשופר.