חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9F

“גרים מספרים”- המצוות שבני המנשה שומרים

הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס-עמיאל להכשרת שליחים, אור תורה סטון

י”ג

בני מנשה
צילום: הרב אליהו בירנבוים

במשך שנות דור שבני מנשה היו בגלויות שונות, הם שמרו על מצוות התורה. יש לזכור שהם גלו לפני חורבן הבית הראשון ולא היתה בידם תורה שבעל-פה כתובה, הלכך נשתמרו בעיקר מצוות המופיעות בתורה שבכתב, על פי הפרשנות הפשוטה של הדברים.

אחד הגורמים המרכזיים אשר גרם לשימור המסורת בקרב העדה, הוא קיומם של כוהנים בשבט לאורך הדורות. כדרכם של הכוהנים בזמן הבית, גם כהני בני מנשה עסקו בהקרבת קרבנות, צרכים רוחניים וטיפול בחולים. הימצאות כוהנים בקרב השבט איננה מפתיעה כלל ועיקר, שכן הכוהנים לא היו בעלי נחלה משלהם אלא היו מפוזרים בין השבטים. כאשר שבט מנשה גלה, גלו עמו הכוהנים אשר גרו בנחלתו. פגשתי בהודו מספר אנשים המעידים שהם נכדים או נינים לכוהנים של בני מנשה וזכו במו עיניהם לראות את סבם מקריב קרבנות. הכהונה עברה בשבט בירושה בלבד, מאב לבן.

בכל כפר היה כהן, אשר בדרך כלל שמו היה אהרון. בכפרים גדולים יותר היו שני כוהנים. לכוהנים היה מלבוש מיוחד הכולל, שמלה, מעיל וכובע (מצנפת). לכוהנים היותר חשובים היה גם אפוד על החזה. למרות שבין הכוהנים לא היה מושג של כהן גדול, היו שני סוגי כוהנים, כהן פשוט (Thlahpawi) וכהן בכיר (Sadawt). הם נהגו לשיר שירים על בני מנשה לפני כל קרבן ומנחה. במקרה של מחלה, הכהן נקרא לברך את החולה ולהביא קרבן עבור רפואתו. העדה ייחסה לכוהנים מעין נבואה או כוח עליון.

הכוהנים המשיכו בתפקידם עד אמצע המאה ה-19, כאשר הגיעו מיסיונרים להמיר את דתם של בני השבט. המיסיונרים דאגו גם לשרוף את בגדי הכוהנים.

אחת המצוות אשר נשמרה בקפידה על ידי הכוהנים של השבט היא הקרבת קרבנות. באמצעות בני מנשה, ניתן היה ללמוד את הדרך בה הקריבו קרבנות בזמן הבית, שכן הם הקפידו על כל פרטי הקרבת הקרבן, שחיטה, מליקה, זריקת הדם ואף על המאפיינים של קרבנות מיוחדים כגון לא לשבור עצם מן הפסח בקרבן פסח. יציאתם של בני מנשה מארץ ישראל עוד בהיות הבית בנוי על תילו, שמר על הקרבת הקרבנות, כחלק משמעותי מעבודתם הרוחנית.

הכוהנים היו דואגים גם לשלומם של בני השבט, וכאשר אלו היו יוצאים לדרך ועוברים מכפר לכפר, הכוהנים היו אומרים מעין “תפילת הדרך”: “הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות”. גם לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע “אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו”.

הכהן היה גם האדם אשר קיים טקס חתונה לאיש ואישה אשר ביקשו להקים משפחה.

בני מנשה שמרו במשך הדורות והנדודים על אמונתם היהודית, הם האמינו בה’ אחד, אמונה באלוקים שאיננו גוף ומשגיח על העולם. הם האמינו גם בחיים רוחניים לאחר המוות. (עוה”ב).

במשך רוב שנות גלותם, בני מנשה שמרו על מצות ברית מילה, אולם כאשר קיום מצווה זו נפסק בעדה עקב קשיים של העמים הסובבים, המשיכו לשמור על מנהג של “ברכת הרך הנולד ביום השמיני” ונתינת שם ביום זה. מנהגם היה שהכהן עושה “מילת האוזן” ומנקב את אזנו של התינוק כסמל להיותו מבני ישראל. בתחילת דרכם, בני מנשה מלו את ילדיהם עם אבני צור חדות. אבי התינוק או אחד הקרובים, היה מושך את הערלה והכהן מל את התינוק.

בתחום חיי המשפחה, בני מנשה שמרו על ייבום, כלומר האח הצעיר היה צריך להתחתן עם אשתו של אחיו הגדול כדי לשמור על שם המשפחה, במידה ולא נולדו לו ילדים לפני פטירתו. הבן הנולד, נושא את שם הבעל הראשון של האישה. אין מושג של חליצה אצל בני מנשה.

גם דיני נידה, השתמרו גם אם לא במובנם הרחב של טהרת המשפחה. אישה נידה הייתה אסורה על בעלה. אם נודע שהבעל עבר על איסור זה היה צריך לשלם קנס. לאחר שהאישה סיימה את ימי נידתה הייתה טובלת בנהר ללא ספירת ימי טהרה.

אחד הנושאים הקיימים במסורת של בני מנשה והם ייחודיים לבני השבט הוא: ערי מקלט. באזורים מסוימים היו מעין ערי מקלט. בביתו של ראש העדה היה עמוד שמי שהיה רוצח בשגגה היה נוגע בו וניצל מנקמנותם של בני משפחת הנרצח. הרוצח היה נשאר בביתו של ראש העדה במשך שבע שנים תמימות.

גם בדיני ממונות שמרו בני מנשה על דין התורה. כאשר היה מתגלה גנב, עליו להחזיר את הגנבה. אם אדם לא היה מסוגל להחזיר את הגנבה, הוא הפך לעבד לצורך תשלום סכום הגנבה. בני מנשה הקפידו גם לגדור את שדותיהם כדי לא להיכשל באיסור גזל במרעה של בהמות בשדות שכנים.

בני מנשה הקפידו לא לאכול דם ולצורך גם שחטו את בעלי החיים כדי להוציא את דמם. גם בעת הקרבת הקורבנות היו שוחטים את העוף או הבהמה.

המועדים המרכזיים שנשמרו במסורת של בני מנשה היו: Mimkut, חג הביכורים, Pawlkut, חג הסוכות, Charkut , חג הפסח. יום כיפור נשמר כיום של כפרה אחת לשנה. ככלל, לוח השנה של בני מנשה הוא על פי הירח.

חג הפסח נחגג בחודש האביב, בחודש מרץ ויש לכבודו מנהגים מיוחדים, שירים, קרבנות של הכוהנים. אחד השירים המוכרים בקרב בני מנשה לכבוד חג הפסח מתאר את המאורעות  של החג: “עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה, בלילה עברנו בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות והים בלעם ושמשו מזון לדגים וכשהיינו צמאים קבלנו מים מהסלע”. יום השבת, היה במשך כל הדורות יום מנוחה, והעבודה בשדה או בבית הייתה אסורה ביום זה.

השמירה על מנהגי אבלות, היא מאד משמעותית להבנת הרקע של בני מנשה, שכן כידוע בהודו, אין בתי קברות. הנפטרים, נשרפים ומושלכים לנהר הגאנגס. אולם לא כן מנהגם של בני מנשה מאז ועד היום. מתי בני מנשה, נקברו מאז ועד היום באדמה, לאחר שעברו טהרה. בני המשפחה יושבים שבעת ימי אבלות לאחר הפטירה. הכהן נהג לגרש את הרוחות הרעות לאחר הפטירה והשבעה מבית הנפטר.

כיום בני מנשה שומרים מצוות באופן הקלאסי. הם למדו גם את מצוות תורה שבעל-פה וקשה להבחין בין שמירת מצוות אצלם לבין שמירת מצוות של יהודים דתיים בארץ ישראל. אחת החוויות אשר זכיתי להיות שותף לה בביקוריי השונים בקהילות בני מנשה בהודו, היא שבת ותפילה עם בני מנשה. שבתם של בני מנשה, מלווה בתפילות, סעודות, עונג שבת ושמחה רבה.

(שלח לך תשפ”א)

למאמרים קודמים בסידרת “גרים מספרים”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}