שבת הגדול: היום הגדול באמת

 אילנה גולדשטין סאקס למדה במדרשת או"ת לינדנבאום בין השנים 1987–1988 ושוב במסגרת תוכנית מתמידות ברוריה במדרשה בין השנים 1993–1996. אילנה לימדה במדרשת לינדנבאום בין השנים 1993–2000, כמו גם במדרשות ובבתי ספר נוספים בארץ.

בערב יציאת מצרים מתבקשים בני ישראל לאכול את קורבן הפסח כשמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם (שמות, י"ב, י"א). הם מורחים את המזוזות והמשקופים בדם הקורבן כסימן לכך שהם חלק מעמו של הקב"ה. במעשה זה, בשילוב עם נכונותם לצאת בחיפזון, הופכים הם ראויים לחסדו של ה', הפוסח על בתיהם כשהוא מכה בבכורות מצרים (י"ב, ז'; י"ב, י"ג). תהליך העזיבה שבמסגרתו מובדלים בני ישראל מהמצרים החל, למעשה, ארבעה ימים קודם לכן, בי' בניסן. על פי המדרש, הייתה זו שבת הגדול המקורית, שבמהלכה ייעדו בני ישראל במפגן משותף של התרסה כבשים מצריים "קדושים" רבים כקורבן לאלוקי ישראל (י"ב, ג'). באותו לילה הקו המפריד היה ברור, כשמצדו האחד העם העשוק של ה' ומצדו השני האומה שעשקה אותו.

כעבור אלף שנה כמעט, בנאום שיהפוך להפטרת שבת הגדול, תיאר הנביא מלאכי אירוע דומה להפליא. מאזיניו היו צאצאיהם הנבוכים של בני ישראל המקוריים, ששבו לארץ ישראל מגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בשונה מאבותיהם שנולדו במצרים, עם ישראל בימי מלאכי לא חש בשכינה. הוא התלונן שעל אף שהקים מחדש את בית המקדש, ה' לא שכן בתוכו; שלמרות הציות לקריאה לשוב ולהיבנות, ה' לא השתתף בבנייה המחודשת. הקהל של הנביא מלאכי לא ראה טעם בקיום דבר ה', כי נדמה היה לו שמצבו של מי שלא הלך בדרכיו היה טוב ממצבו (מלאכי, ג', י"ד-ט"ו).

מלאכי הבטיח להם שיבוא יום, יום ה' הגדול, שבו יחמול הקב"ה על ההולכים בדרכיו באמת (ג', י"ז).

כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (ג', י"ט-כ').

אי אפשר שלא להבחין בהקבלה ללילה ההוא במצרים, ששימש ככל הנראה בתור הדגם המקורי ליום ה': שניהם ימי דין שבהם הקב"ה מעניש קבוצה מסוימת ומציל אחרת. בניגוד למאורעות במצרים, בחזונו של הנביא מלאכי מבחין ה' לא בין עם ישראל לאויבו, אלא בין הרשעים לצדיקים (ג', י"ח) – בהפרידו את הכלולים "בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר" (ג', ח') מהנאמנים, ההגונים והטובים.

בזמן שעבר בין הגאולה הרחוקה ממצרים והיום שבו מלאכי פונה אל העם, משהו השתנה. יום ה' הפך לאצטלה שתחתיה חומק עם ישראל מאחריות – היותו העם הנבחר הופכת מחובה לזכות. בני ישראל הפכו למושחתים יותר ויותר, ונאחזו בבית המקדש שהקימו ובקורבנות שהקריבו בו – כמו גם בעובדה שהקב"ה הכניע את מצרים רק בשבילם – כערובה לכך שה' תמיד יהיה בעזרם, בכל מצב (ראו, לדוגמה ב: ירמיהו, ז', א'-ד'; מיכה, ג', ט'-י"א; עמוס, ג', א'-ב'; ישעיהו, א', י'-י"ז). "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה'!" מזהיר עמוס הנביא כמה דורות לפני מלאכי. "לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה'? הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר!" (עמוס, ה', י"ח). העם שגה בהאמינו שבדומה לחוויה שחוו במצרים, יום ה' תמיד יפעל לטובתם. לשווא ניסו הנביאים ללמדם שיום ה' העתידי יפעל רק לטובת מי שהפנים את המסר שהועבר בחוויה במצרים – שעלינו לנטות חסד לנרמסים ולהיות נאמנים לקב"ה שנטה לנו חסד.

חג הפסח – ובמיוחד ליל הסדר – מציין את העבר, אך טעות היא לחשוב שתפקידו מתמצה בהנצחת מאורע היסטורי. ככל שמתקדמים בקריאת ההגדה, הסיפור הפותח הוא יציאת מצרים, אך מהר מאוד העבר וההווה מתערבבים, ואנו מוצאים עצמנו לא רק מצהירים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" אלא גם מכריזים "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". עד סוף הסדר אנחנו אפילו עוברים לעתיד ושרים בערבוביה של כמיהה וצהלה (בסיוע ארבע כוסות של יין) על בניית בית המקדש, ומדמיינים כיצד נחגוג בשנה הבאה – כל שנה מחדש – בירושלים הבנויה.

בסופו של דבר, פסח הוא חג הגאולה – בעבר ובעתיד. אם סיפור יציאת מצרים מסביר את גאולת העבר, יום ה' של מלאכי הוא מפת הדרכים להשגת הגאולה שבוא תבוא.

"וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת"

ואז נשוב ונחגוג בירושלים הבנויה באמת.