שלושה ספרים נפתחים בראש השנה

הרבנית תניה רגב, ר"מית בתכנית הדס

סוגיית הגמול היא אחת השאלות הגדולות שאנחנו מסתובבות איתן בעולם. אולי המשמעותית ביותר. יש בכולנו רצון שהעולם יהיה הגיוני ומסודר, שהוא יתבסס על אדני הצדק, ואם ניתן שיתנהל על פי מידות החסד והחמלה. אלא שהמציאות לא תמיד משתפת פעולה עם שאיפה זו, וכשהאיזון מופר והחיים טופחים על פנינו והופכים לחוסר בהירות ולחוסר הבנה – אנחנו משתוממות. איך זה קרה?

חודש אלול, ובעיקר עשרת ימי תשובה הבאים בעקבותיו, משמשים הזדמנות מצוינת לגעת בסוגיית הגמול הנפיצה ולעשות עוד סיבוב של הרהור אודותיה.

הגמרא במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"ב) מצטטת משמו של רבי יוחנן את הדברים הבאים:

"שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים,

רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה,

ֵּבינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה."

הסכמה שמציג רבי יוחנן מאוד מסודרת. ראשית, יש בה קטגוריות מובחנות – ברור מיהו הצדיק, הרשע או הבינוני. יתירה מכך, הגמול הניתן לבני האדם פועל כמכונה משומנת היטב – לא זו בלבד שהיא מדויקת והוגנת אלא שהיא מתרחשת 'לאלתר' – ולכל הפחות מושהית לעשרה ימים בלבד. אותו ההיגיון פועל בהמשך הסוגיא המתייחס לשלוש הכתות הקיימות ביום הדין ולגמול שכל אחת מהן מקבלת על מעשיה הטובים או הרעים.

הראשונים על הסוגיה מעלים את כל הקושיות המתבקשות: מה הכוונה במילים 'חיים' ו'מוות'? האמנם כל הצדיקים זוכים בטוב והרשעים נוחלים רעה? עד כמה נתונה לנו האפשרות לתקן, לא בחודש הרחמים והסליחות בלבד, אלא במהלך השנה כולה – ואולי אף לאחר הסתלקותו של האדם מן העולם? ועוד שאלות רבות וחשובות. מקוצר היריעה ראוי לציין שתי התייחסויות משמעותיות לנושא.

ראשית, תפיסת הרמב"ם כפי שהיא עולה מדבריו בהלכות תשובה פרק ג'. כאן מחזיק הרמב"ם בשיטת הגמול הקלאסית – הקטגוריות המובחנות והגמול הניתן להן:

"כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה בֵּינוֹנִי….

וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זְכֻיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו, בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה" (הלכות א', ג')

אולם הרמב"ם מוסיף הסתייגות חשובה למבנה ההגיוני אותו הציג:

"וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת" (סוף הלכה ב')

בסופו של יום בית המשפט בו אנו נידונות הוא בית דין של מעלה. היכולת שלנו לעמוד על שקילת הזכויות והעוונות הא-לוהיות איננה אלא מוגבלת, ורק א-ל הדעות הוא היודע. לא אנחנו. כל מבנה מסודר או הגיוני שנבקש לייצר, כולל זה המבוסס על פסוקי התורה, איננו יכול לפרוץ את גבולות העולם הזה. לכן, במובנים מסוימים, סוגיית הגמול תמיד תישאר בגדר חידה שהמפתחות המוחלטים לפתרונה לעולם לא יהיו בידינו.

התייחסות חשובה נוספת לסוגיית שלושת הספרים, היא פירושו מאיר העיניים של הרב יצחק הוטנר בעל ה'פחד יצחק' (פולין 1906 – ברוקלין 1980). כאן מציג הרב הוטנר את הקטגוריות 'צדיק', 'רשע' ו'בינוני', לא כסכום של עוונות וזכויות אלא כנטיית הנפש:

"אמנם מה שהמבט החדש מראה לנו הוא כי "רובו זכויות" הוא קו באופיו של אדם. והוא הוא הקו המושרש ביחסו של אותו אדם אל הטוב ואל הרע. "רובו זכויות" זו היא מדה בנפש. המדה הזו יוצרת בנפש בעליה את המצב של הכרעה לצד הטוב בעיצומה של הנפש. וממילא כשם שאפשר לו לאדם, אשר מדתו היא מדת הסבלנות ליפול לפעמים ברשת הכעס, ואף על פי כן מדתו שהיא מדת הסבלנות בעינה עומדת…. בקיצור, רובו זכויות או רובו עבירות, אינה סיכום של פרטים, אלא מידה בנפש" (פחד יצחק ראש השנה, מאמר י"ח).

על פי הרב הוטנר ההגדרה 'צדיק' או 'רשע' איננה משתנה משעה לשעה או מעת לעת, שכן היא הכרעה או נטייה, וזו נשארת יציבה גם כאשר האדם סוטה מן הדרך הברורה לו מאליה. גישתו של הרב הוטנר נותנת הרבה כח ויציבות, והיא גם מנחמת בתקופות של קושי וערעור ומבטיחה לנו כי המקום שביססנו לעצמינו בעמל רב לא במהרה יישכח.