Search
Close this search box.

“הפרשה והמיתוס” פרשת שמות: בין משה לסרגון (וקצת על סופרמן)

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

סיפור הולדתו של משה, בחיר ובכיר האדם, מופיע בפרשתנו:
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.
משה רבינו מושלך ליאור ומן היאור צומח ועולה להיות מושיעם של ישראל ומביא התורה לעם ישראל ולעולם כולו. רבים המשווים בין הסיפור של משה, לסיפורו של סרגון מלך אכד.
ניתן למצוא קווי דמיון מסוימים בין סיפור לידתו של משה לסיפור לידתו של סרגון מלך אכד:
אנוכי סרגון המלך החזק מלך אכד
אמי כהנת גדולה (ממעמד ה’נדיתום’. כהנות שאסור להן להתעבר). את אבי לא ידעתי (גיבור חסר אב).
אחי אבי ישבו בהרים (כלומר התכחשו לו).
עירי אוזרפני אשר לחוף נהר פרת תשכון.
אמי הכהנת הגדולה חִבָּלְתָנִי (כמו שקורה לפעמים כתוצאה מיחסי מין – קרה פנצ’ר והיא התעברה), בסתר ילדתני (דינה ודינו מות).
שמתני בתיבת גומא, ותאטום את הפתח בזפת.
השליכתני לנהר (ואני) שוקע ועולה (הפוך ממשה: וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. התיבה נסחפה בזרם).
נשאני הנהר אל אקי שואב המים (למרבה המזל הוא נמצא ע”י אקי).
אקי שואב המים בהשקיעו את הדלי אשר לו, העלני.
אקי שואב המים כבנו גדלני… (סוף ציטוט. בימים הרחוקים ההם. עמוד 632).
גם אצל רומוס ורומלוס שנחשבים על פי המיתוס לאבות המייסדים של העיר רומא, בסיפור לידתם ישנה תיבה בה הם מושטים על המים.
לאחר מלחמת טרויה, אחד מגיבורי אותה מלחמה, בשם איניאס (Aeneas), בנה של האלה ונוס, הגיע עם אנשיו לאזור של מרכז איטליה בשם לאורנטינה וביחד עם לטינוס, המלך המקומי, יסד מדינה חדשה. לאחר מלחמות רבות עם שכניו האטרוסקים הוקמה שם מדינה חזקה שנקראה המדינה הלטינית (לפי שם מלכה). שושלת איניאס המשיכה לשלוט באזור זה במשך דורות רבים ובירתם עיר בשם אלבה לונגה. אחרי שורה ארוכה של שליטים לטיניים עלה על כס המלוכה המלך נומיטור. הוא הודח על ידי אחיו אמוליוס שעלה על כס המלוכה. לנומיטור הייתה בת יחידה, ראיה סילביה, וכדי למנוע מצאצאיה העתידיים לדרוש את כס המלוכה, כפה עליה אמוליוס להיכנס ככוהנת בתולה למקדש האלה וסטה, עם איסור לקיים יחסי מין וללדת ילדים. אף על פי כן התעברה ראיה סילביה וילדה תאומים. להגנתה טענה ריאה סילביה כי אבי הילדים הוא לא אחר מאשר האל מרס שאנס אותה. ההיסטוריון הרומאי הידוע טיטוס ליוויוס כותב שלא ברור אם הכוהנת סילביה האמינה בעצמה שהאב הוא מרס, או שהיה לה נוח יותר לטעון כך.
כאשר שמע המלך אמוליוס על התאומים, פקד על אחד מחייליו לקחת את הילדים ולהשליך אותם לנהר הטיבר (Tevere של ימינו). היות שסביבות הנהר היו באותה תקופה מוצפים, החייל השאיר את התאומים בתוך אבוס ליד הנהר. לנהר הגיעה גם זאבה צמאה אשר לאחר ששתתה מהנהר שמרה על התאומים וליקקה את פניהם בלשונה. כך הם נמצאו על ידי רועה הצאן פאוסטולוס שהביא אותם לביתו, ואשתו גידלה אותם.
גם במיתולגיה ההודית אנו מוצאים סיפור דומה. קארְנה, ובשמו המקורי וָסוּסֶנָה, הוא אחת הדמויות המרכזיות באפוס ההינדי מָהָאבּהָארָטָה. הוא מתואר כמלך אַנגה, לוחם אגדי שכבש את העולם כולו. אלא שכמו אצל אנשים רבים במעמדו, סבל גם קארנה מרגש נחיתות – במקרה זה מפני שלא ידע מנין בא.
קארנה היה בנה של קוּנטי, נסיכה שניחנה ביכולת לגרום לכל אל להעניק לה ילד. בניסיון לבחון את היכולת הזאת היא פנתה אל סוּריא אל השמש, ואכן קיבלה ממנו בן. אך ברגע שהייתה לאם, הצטערה על כך, כי פתאום מצאה את עצמה במעמד של אישה לא נשואה עם בן בלתי חוקי. היא הניחה אפוא את התינוק בסל ושילחה אותו על פני הנהר. הוא נמשה בידי אַדהירָתָה, רכּבו של המלך דהריטָרָשטרה מהַסטינָפּוּר, וגדל כבנם של אדהירתה ואישתו רדהא. כך הפך בן למעמד השליט לבן למעמד המשרתים, וחייו מאז ואילך היו מסכת ארוכה, סבוכה, טרגית ומאוד בלתי סבירה – וגם אירונית מאוד – של ניסיונות להוכיח את עצמו כאדם בעל ערך.
הבקיאים במיתולוגיות מודרניות יוכלו לשמוע פה גם הד לסיפורו של סופר-מן, קא- אל (קול האל), אשר נשלח בתיבה מכוכב לכת שעומד להיחרב, נאסף על ידי זוג איכרים וגדל להיות מושיע העולם כולו.
מצד אחד ברור שיש דמיון רב בין הסיפורים השונים, הדמויות המיוחדות, גיבורי הסיפור שזוכים בחסד שמים, גיבורים אשר מושלכים על פני המים ושורדים בדרך פלא ונס. המים שתמיד נחשבים כיסוד הכאוטי במציאות שמאיים להציף את העולם, לא יכולים להם ושרידתם מראה מעל כל ספק את העתיד המזהיר שעוד נכון להם.
אך דווקא בגלל נקודות הדמיון הרבות, אי אפשר להתעלם גם מנקודות השוני, שבהחלט קיימות.
הן סרגון, הן רומוס ורומלוס והן קארנה הן תוצר של יחסים בעייתים בין בתחום המינים, תוצר של סקנדל, או מאורע שהכריח את אמם להשליך אותם. יש פה מודל של הגעה ממשפחה לא נורמטיבית, איסוף על ידי פשוטי עם והגעה לכוח כנגד כל הסיכויים.
אך אצל משה זה לא המצב. סיפורו של משה הוא סיפורו של איש מבית לוי שלוקח את בת לוי לאישה. משה נולד למעין משפחת אצולה יהודית. גם השלכתו ליאור מושגחת על ידי אחותו ולבסוף אמו הופכת להיות המינקת שלו. משה נאסף על ידי משפחת המלוכה בכבודה ועצמה וזוכה לשם שכנראה מתעד את יומו של האל המצרי רע (ra mose והשם משה הוא תולדה של השמטת התחילית משמו). גם השם רעמסס- משמעו רע מסס, הבן של רע- האל המרכזי בפניתאון המצרי ואם כן שמו של משה היה זהה לשמו של רעמסס, שם אצולה.
מהו שורש ההבדל שקיים בין הסיפורים השונים? מדוע המקרא מתאר את משה כבן אצולה, שאמנם מוותר בתחילה על הכוח- אך שהכוח ועמדת המנהיגות לא זרה לו ולמשפחתו ואלו יתר הגיבורים הם דמויות שמתחילות מלמטה ומטפסות כלפי מעלה נגד כל הסיכויים? הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו שצומח מלמטה ולא עם מישהו שמגיע מעמדת אצולה?
דומה שדבר זה מצטרף ליחס המורכב ביותר של המקרא באופן כללי למשה. המקרא מנסה פעם אחר פעם לנקות יסודות מיתיים מחייו של משה, דווקא בגלל גדולתו של משה. המקרא מדגיש לנו פעם אחר פעם את היותו של משה אדם ולא אל.
היצר הבסיסי ביותר של אדם שמגיע לעמדת הנהגה היא לחשוב שאי אפשר בלעדיו, לצייר לעצמו את המסלול שלו כלפי מעלה בו מוכח מעל לכל ספק שהכל בגללו והוא המושיע- או נבחר האלים.
היצר של העם, הוא לחפש דמות להאמין בה, דמות להתמסר אליה, דמות שתהווה תחליף לאלוקים, אלוקים בשר ודם שנוכח בארץ.
ההרחקה מיצר זה צריכה להתחיל מהרגע הראשון, מהסיפור המכונן. בכיר האדם הוא לא מישהו שצמח משום מקום. יש לו עבר, יש לו היסטוריה, יש לו הכשרה, יש לו משפחה תומכת שלא עוזבת אותו ברגעים הקשים ביותר והוא מקבל הכשרה של בני מלוכה.
כן, הוא מתגבר על המים כבר בגיל צעיר, הוא שט על גבי הכאוס לתיקון המציאות, אך הוא בניגוד לאחרים הוא אינו גדול מן המציאות.
דווקא המיתוס המודרני ביותר, המיתוס של סופרמן הוא כנראה המיתוס שהכי הפנים לתוכו את הסיפור התנ”כי. סופרמן הוא בעל כוחות על כי הוא מגיע מכוכב בו יותר חזקים מבני אנוש. סופרמן גדל במשפחה נורמטיבית, לא במשפחת מצוקה . ובאמת, היוצר של סופרמן, ג’רי סיגל אמר שההשראה ליצירת סופרמן היתה מצוקת העם היהודי: “מה גרם לי ליצור את סופרמן בתחילת שנות השלושים?… כששמעתי וקראתי על הדיכוי והטבח של יהודים חסרי אונים ומדוכאים בגרמניה הנאצית… כשראיתי סרטים על זוועות המצוקה של העשוקים… חשתי דחף עצום לעזור… לעזור איכשהו להמונים העשוקים. אבל איך יכולתי לעזור להם כשבקושי יכולתי לעזור לעצמי? התשובה הייתה סופרמן.” כנראה הסיפור המקראי חלחל עמוקות לתוך יצירת הדמות של סופרמן, דמות ששונה מאוד מהסיפור שמספר על עצמו סרגון ומספרים על עצמם מנהיגים שמאמינים שאין להם תחליף.
נ.ב שכתבתי את הפרשה והמיתוס לשבוע זה, עוד לא ראיתי את הפלישה לקונגרס של תומכי טראמפ. מסתבר שהתנ”ך אקטואלי מתמיד
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}