חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת שמיני- הכשרות אל מול ה”בות” המצרי- וקצת על עשרת ימי תקומה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בפרשת שמיני אנו פוגשים קורפוס נרחב ביותר של הלכות כשרות. התורה למעשה מגדירה לנו מה המותר לנו לאכול ומה אסור לנו לאכול. כבר עמדו על כך חוקרים רבים שאיסורי אכילה אלו הם אחד הסיבות המרכזיות לשרידותו של עם ישראל לאורך הדורות, שהאוכל שונה, הכל שונה. כמובן, הסמל המרכזי לאיסורי האכילה היה החזיר: “ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם. מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם” (ויקרא יא ז-ח). הרמב”ם הסביר את איסור אכילת החזיר בצורה הבאה: “ואומר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה, ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחלב [בצירה ובסגול], ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המדה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתו התורה מחמת רבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים […] ודע כי הסימנים הללו, כלומר מעלה גירה ומפריס פרסה בבהמה, והסנפיר והקשקשת בדגים, אין מציאותן סיבת ההתר ולא העדרן סיבת האיסור, אלא הם סימנים להכיר בהן המין המשובח מן המין הגרוע.” (רמב”ם, מורה הנבוכים, חלק ג’, פרק מח, עמ’ שצב, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1972). החוקרים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, בספרם ראשית ישראל, טוענים שאי אכילת החזיר נבעה מהרצון של עם ישראל לבדל את עצמם משוכני הארץ שאכן אכלו חזירים. יש בכך הגיון רב, אנו שומעים פעמים רבות בתורה על הציווי לא להיות כבני ארץ כנען, שחלק גדול מהנרטיב התנ”כי כבר מתקופת נח שמסמן את כנען בנו של חם, כסמל הרוע והמשך באברהם אבינו שמבקש מעבדו אליעזר (שעל פי המדרשים הוא כנען עצמו), לא לקחת לבנו אישה מבנות הכנעני. אם כך האיסור של אכילת החזיר, משתלב מאוד בתפיסה התנ”כית הבסיסת של הרחקה ממנהיגי ארץ כנען. שמעון בודנהימר נותן סיבה אחרת לאיסור אכילת חזיר וטוען שהמקור לאיסור אכילת חזיר הנו היותנו עם שמקורו בשבט נוודים: “ראוי לציין, שכל העמים המשקצים את החזיר הם נוודים או צאצאיהם של נוודים. לעומת זאת החזיר הוא חיית-הבית בה”א הידיעה של החקלאות המיושבת. […] אנטוניוס צדק בהחלט שעה שסתר את הדעה, שמצוות הגייניות כביכול הן שהשפיעו על איסור החזיר. לא פגם בבשרו, האהוב כל-כך על הרבה עמים טרופיים ולא מניעת הטריכינוס (מחלת התולעת) אין בהם כדי לשמש מניעים בעלי-ערך לאיסורו. אבל ברור שהנוודים תיעבו בעל-חיים שלא שימש להם במאומה במשך נדודיהם הארוכים. אנטוניוס משער איפוא – ודעתו מקובלת גם על אחרים – שכל מקום שאנו מוצאים בו חרם על החזיר, כגון בשומר, בכנען ובמצרים, ולמעשה אצל כל השמיים, ההודים וכו’ – נדחתה אוכלוסיה חקלאית קדומה מגדלת-חזירים מפני פולשים נוודים” אך אפילו אם דברים אלו הנם נכונים הם לא יכולים להתעלם מכך שהלכות כשרות המופיעות בספר שמיני אינם כוללות רק את איסור אכילת חזיר, אלא הם כוללות סט שלם ונרחב של הלכות. התנ”ך אינו ייחודי בכך שהוא מנהיג איסורי אכילה. איסורי אכילה מרובים ניתן למצוא בתרבות המצרית הקדומה. תיאור של איסורים שונים, הקשורים באכילת חיות או בהקרבתן מביא במאה ה־5 לפנה“ס ההיסטוריון הירודוטוס בספרו דברי ימי מצרים. כמו כן יחסם המיוחד של המצרים לחיות וסגידתם להן, (כולל לכבשים- מה שמסביר את הנס הגדול של שבת הגדול), מעוררים את התפעלותו של ההיסטוריון דיודורוס סיקיליוס במאה ה־1 לפנה“ס. פלוטרך, במאה ה־1 לספירה, מדווח על איסורי אכילת מאכלים שונים(איסיס ואוסיריס, פרקים) והפילוסוף פורפירי, שחי במאה ה־3 לספירה, עדיין דבק במסורת הזו בדבר מנהגי האכילה של המצרים ומדגיש את האמונה המצרית כי האלים מתגלים בצורת חיות וקשורים אליהן יותר מאשר לבני אדם. איסור אכילה זה מכונה “בות”- שהתרגום המילולי שלו הנו תועבה. הרעיון מאחורי איסורי האכילה המצריים קשור לכך שהאלים מתחברים לחיות הרבה יותר מבני האדם ועל כן ישנה בעיה ממשית באכילת החיות. חייבים להודות, שיש גם בתנ”ך תפיסות שנשמעות דומות. ישנן פסוקים שמורים על הקשר של החיות לעולם התפילה: “כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה דלו עיני למרום אדני עשקה לי ערבני” (ישעיהו לח ד) וישנם עוד פסוקים רבים כאלו בתנ”ך שמורים על הקשר המיוחד של החי לאלוקים. אך ברור שהתנ”ך אינו תופס את החיות כקרובות יותר לקדושה מן האדם. התפיסה המצרית של חיבור החיות לאלוקות, אינה אוסרת איסורי מאכל ללא סוף, המאכלים האסורים מוגבלים תמיד למקום מסוים, לזמן מסוים ולקבוצות אנשים מסוימות. יש תקופות שמותר ויש תקופות שאסור ולא כל דבר אסור בכל מקום. ב“טקסטים הגיאוגרפיים“ מן התקופה היוונית־רומית המצויים במקדשים של דנדרה, אדפו, קום־אומבו ואדפו השתמרו באופן חלקי רשימות של ”בותים“, הכוללות גם איסורי מאכלים שנהגו בחבלי מצרים השונים. עם איסורים אלו נמנים, למשל, שישה סוגי דגים,חזירים, פרות, דבש, כרשה ועוד. את האיסורים הכרוכים בחיות נוהגים בדרך כלל לתלות באטיולוגיה מיתית מקומית או בסגידה לחיות אלו. כך למשל, המיתוס מספר כי הדג אכל את אבר מינו של אוסירוס, אל המתים, החזיר נחשב לחיה המגלמת את האל הרע סת, אחותה של איסיס, שזוהתה עם חתחור. והפרה הייתה סמלן של שתי אלות — חתחור ואיסיס — ולעתים סימנה את האלה נפתיס. על איסורי אכילה אלו הקפידו בעיקר הכוהנים ובני המעמד הגבוה, אך לא העם הפשוט, הרעב לבשר. כך ההוראות, המופיעות על שערי מקדשי התקופה המאוחרת והמפרטות איסורים שונים, פונות בראש ובראשונה לכוהנים. כתובות שהותירו אחריהם מלכים אחדים מורות שגם הם ובאי ביתם הקפידו על תקנות אלה: במצבת המלך פענח‘י, מהשליטים הנוביים, שהשתלטו באמצע המאה ה־8 לפנה“ס על כס המלוכה הפרעוני, וסיגלו לעצמם את הגינונים והאמונות המקומיות. התפיסה שרואה את איסורי האכילה כאיסור המוטל על המעמד העליון, באמת מחוברת לתפיסה שהשער למעבר, שהיכולת לראות את האלים בתוך המציאות, לחוש במעבר הנמצא בכל חי, מתאים רק ליחידי סגולה, למיוחדים ולמובחרים. (ניתן להרחיב במאמר המצוין של נילי שופק “תועבה במצרים אור חדש על בעיה ישנה”) אך התפיסה של התנ”ך הנה שונה. איסורי האכילה אינם בגלל שהאלים קשורים ומיוצגים בחי, הם אינם פרי נחלת המעמד הגבוה, אלא הם שייכים לכולם. בראש ובראשונה אנו רואים כאן את החידוש של ספר ויקרא- שמה שהוא פרי נחלת הכהונה בעמי האיזור, הוא נחלת כלל המקשיבים לתנ”ך- ממלכת כהנים וגוי קדוש. כל הממלכה הנם ממלכה של כהנים וגוי קדוש. אך מעבר לכך, אין בתורה הגבלת זמן והגבלת מעמד לאיסורי האכילה, האיסורים הם תמידיים לכולם. דבר זה בא לבטא שהאלוקות של התנ”ך אין לה תקופות בה היא רלוונטית יותר או פחות, אלא היא תמיד רלוונטית כל רגע ורגע. אין כאן גילוי דרך תופעות הטבע המשתנות (ולכן הגילוי משתנה), אלא תפיסת התנ”ך היא שתודעת האלוקות היא תמידית. זהו חידוש משמעותי ביותר שמביא התנ”ך לתפיסה הדתית של עמי האיזור, תפיסה שלנו מובנת מאליה, אך אין היא מובנית מאליה בכלל. ואם ננסה להכניס לדברים גם מימד אקטואלי לימינו, אחד מן הדברים שאפיינו את הגלות הארוכה בה היה עם ישראל הנה תפיסת הזמניות, תפיסת העראיות. בגלות מצוות רבות של התורה אינן רלוונטיות, אינן קיימות. החזרה לארץ ישראל אינה רק חזרה לעצמאות מדינית, אלא גם למימוש דתי. הניתוק מן הארץ, הניתוק מן היכולת להגשים את התורה בצורה ציבורית גבה מאיתנו מחיר גבוה וגרם גם לנו לגבש עמדה דתית שמתאימה יותר למעמד העליון ולא לכלל הציבור. עשרת ימי התקומה שאנו עומדים בפתחם, עומדים בסימן גאולת התורה, גאולת ההלכה והחזרתה לכלל העם ולא רק למעמד הרבני. מה שגם דורש מאיתנו תקופת לימוד מחודשת בשאלה, איך מיישמים הלכה ותורה שקשורים לכלל הציבור. זהו האתגר של עשרת ימי התקומה וזהו גם האתוס שמנסה לכונן התנ”ך ביחס לתרבויות האחרות באיזורנו.


לעמוד “הפרשה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}