חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת האזינו ויום הכיפורים – שעירים, שדים שירת האזינו ועבדות יום הכיפורים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרסשירת האזינו תופסת מקום נרחב מאוד במשפטי הסיכום של משה רבינו לפני מותו. שירה זאת נועדה ככל הנראה להיות כזאת אשר משננים אותה בעל פה וחוזרים עליה פעם אחרי פעם עד שהיא הופכת למעין מנטרה שחוזרים עליה עד שהיא נכנסת והופכת להיות מעין טבע. צורת השיר עוזרת לשינון והופכת את הדברים לנגישים הרבה יותר.

כאשר מעיינים בתוך השירה, אנו מגלים שהשירה כמו לוקחת כמובן מאיליו את הימצאותם של שדים כחלק מן מערכת השכר והעונש או מערכת הפולחן המקומית של עמי האיזור, מערכת שמשה רבינו חוזה שאליה עם ישראל יחליט להצטרף:
{טו} וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: {טז} יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ: {יז} יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: {יח} צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ: {יט} וַיַּרְא יְקוק וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: {כ} וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: {כא} הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: {כב} כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: {כג} אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: {כד} מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר:
מי אלו הם השדים להם יזבחו בני ישראל?
מי הם לחמי רשף, קטב מרירי ושן בהמות?
אנו נראה בהמשך הדרך, ששאלות אלו גם מקשרות אותנו ליום הכיפורים.
בספר ישעיהו יג כא נאמר: “ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם”
רש”י במקום מסביר שהשעירים הם השדים.
ישעיהו בדבריו מזכיר את השדים שוב בפרק לד, שם גם מוזכרת מי שמוכרת במיסטיקה היהודית כ”מלכת השדים” בשמה, הלוא היא השדה לילית. הקשרו של הפרק הוא הנקמה שיעשה הקדוש ברוך הוא בגויים בעתיד לבוא:
א קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ, וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ; תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, תֵּבֵל וְכָל-צֶאֱצָאֶיהָ. ב כִּי קֶצֶף לַיקוָק עַל-כָּל-הַגּוֹיִם, וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם; הֶחֱרִימָם, נְתָנָם לַטָּבַח. ג וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ, וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם; וְנָמַסּוּ הָרִים, מִדָּמָם. ד וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם; וְכָל-צְבָאָם יִבּוֹל–כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן, וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. ה כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם, חַרְבִּי; הִנֵּה עַל-אֱדוֹם תֵּרֵד, וְעַל-עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט. …יד וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. טו שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ. טז דִּרְשׁוּ מֵעַל-סֵפֶר יְקוָק, וּקְרָאוּ–אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה, אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ: כִּי-פִי הוּא צִוָּה, וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן. יז וְהוּא-הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל, וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו; עַד-עוֹלָם, יִירָשׁוּהָ–לְדוֹר וָדוֹר, יִשְׁכְּנוּ-בָהּ. {ס}
ישעיהו מתאר איך ביום הנקם של השם שעיר על רעהו יקרא ולילית תרגע. השעיר מופיע פה יחד עם שמה של השדה לילית. בשומרית משמעו של השורש ל.י.ל הוא אוויר ואכן הפסוק עוסק בעקרו בהקשר של ציפורים, כך גם הפסוק בישעיהו יג שהזכיר את הבת יענה שהנה חיה מכנופת. אם ננסה להכניס את הדברים להקשר הרחב יותר, יש כאן התייחסות לישויות שמסוגלות לרחף בעת לילה, לדהות על הרוח.
אנו פוגשים את השעירים גם בספר ויקרא בהקשר של איסור שחיטת החי במדבר ללא הבאת חלק ממנו כקרבן שלמים:  “וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם וגו'”
שחיטה שאין בה העלאה של חלק ממנה כקרבן נחשבת לזביחה לשעירים.
בספר תהילים אנו גם נפגשים עם קטב השד עליו נאמר שהוא יכול להסתובב לא רק בליל ובאופל אלא גם בצהריים: “מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים”
רשף, עמו נפגשנו בפרשת האזינו, הנו אל המגיפה במיתלוגיה הכנענית. הוא נחשב כמבשר מגפת הדבר. ואכן בספר חבקוק הדבר והרשף מופיעים יחדיו:
א תְּפִלָּה, לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא–עַל, שִׁגְיֹנוֹת. … ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם, חֶבְיוֹן עֻזֹּה. ה לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו. ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם, לוֹ.
פרק זה בחבקוק הוא אחד הפרקים הוא אחד הפרקים שהכי מלאים במוטיבים מן המיתוס בתנ”ך והוא ראוי למאמר נפרד. יש בפרק זה הקבלה הן למיתוס האגורי והן למיתוס הבבלי, על מלחמתו של מרדוך והליווי של האלים את מרדוך בעודו יוצא לקרב. אך לעניינו מה שחשוב הוא שגם כאן הדבר והרשף הולכים יחדיו.
בספר חנוך, אולי המיתי שבספרים החיצוניים, אנו פוגשים את בהמות:
“וביום ההוא יהיו שני תנינים נפרדים תנין נקבה הנקרא לוויתן לשכון בתהומות ים על מעינות המים. והזכר שמו בהמות והוא ממלא בחזהו מדבר שממה ושמו דונדין אשר מקדם לגן ושם ישכנו הבחירים והצדיקים אשר משם לוקח אבי הזקן השביעי לאדם האדם הראשון אשר ברא אדון הרוחות. ואבקש מאת המלאך האחר להראותני את כוח התנינים ההם איך נפרדו ביום אחד והשלכו האחד אל תהומות ים והשני אל ארץ יבשת המדבר.”
בהמות בדומה לקטב ורשף גם הוא תיאור של יצור מיתי, של זכר הלוויתן.
ושוב נחזור לשאלה בה פתחנו, מדוע משה רבינו מכניס לשירת האזינו את כל היצורים המיתים הללו ?
מרכז עבודת המקדש של הכהן הגדול ביום הכיפורים היתה עבודת השעירים, הכהן הגדול היה מטיל גורל ושעיר אחד דמו היה מוכנס לקודש הקודשים והשעיר השני היה מושלך לעזאזל.
וַיְדַבֵּ֤ר יְקוָק אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי־יְקוָ֖ק וַיָּמֻֽתוּ׃ ב וַיֹּ֨אמֶר יְקוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ ג בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃ ד כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִֽהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃ ה וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃ ו וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃ ז וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶֽעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ח וְנָתַ֧ן אַֽהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּֽרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַֽיהוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַֽעֲזָאזֵֽל׃ ט וְהִקְרִ֤יב אַֽהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃ י וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְקוָ֖ק לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃
השימוש במונח שעירים אינו מקרי. השעיר כפי שראינו מקביל על פי הפרשנות למונח שד. יתר על כן, דרשות רבות נבנו ורבים ניסו להסביר איך זה יכול להיות שהשעיר נשלח לעזאזל, לכאורה הדבר סותר את כלל המהות של התנ”ך שמתיר רק זביחה להשם במזבח ולא זביחה לעזאזל.
מדוע דווקא השעיר הוא זה שדמו מוקרב ביום הכיפורים?
המהר”ל בדרשתו לשבת תשובה הסביר שדם השעיר דומה לדם האדם ולכן דווקא הוא מעולה על המזבח.
בעיני, רעיון זה יכול להיות רעיון מפתח בהבנת מכלול הדברים שהבאנו עד עתה.
על פי רש”י על תהילים, השדים הם בניו של האדם הראשון בתקופה בה פרש מחווה.
השד, השעיר, מאוד דומה לאדם. מבחינות מסוימות הוא האדם עצמו. באדם יש היבט של שעיר, באדם יש היבט שהוא לא בדיוק אנושי, אלא כמו שד, פנימיות השעיר היא הפנימיות של האדם והחציוניות של השעיר היא אחרת לחלוטין, היא אינה אנושית. היא עוצמתית, מפחידה ולעיתים עצומה בגדול, אך בלבה נמצא הטבע, בליבה נמצא האוויר בו ניתן לרחף, העוצמה הטבעית, אך לא מה שמעבר לה.
עבודת יום הכיפורים, הנה העבודה בה האדם מקריב את פנימיות השעיר ומשלח מעליו לתחום העזאזל, את גוף השעיר עצמו.
דבר זה מסביר מה היא הזביחה לשדים, הזביחה לשדים היא למעשה הזביחה לכוחות העל- אנושיים החיצוניים לאדם, אך כאלו שהם חלק מתחום העולם המוכר, מתחום עולם הדמיון (ויש האומרים שלא סתם המילה דמיון ודמון דומות הם) של האדם.
הזביחה לשעיר מנסה לתת לאדם לרחף במציאות עצמה, אך בלי הרצון הפנימי להתעלות מעל הטבע, בלי היכולת לדבוק במה שהאדם אינו מסוגל לתפוס. הזביחה לשעיר היא הרצון לזבוח למעטה החיצוני של המציאות ולא לכוח הפנימי שפועם בה.
התנ”ך מכיר ביצורים מיתיים, משה רבינו יודע שמתי שעם ישראל יכנס לארץ ישראל, הוא יחפש את הצד החיצוני של המציאות, את מה שנגיש. משה יודע שכוח ועוצמה הנם גורם המפתה, שהנוחות גורמת לאדם להתמסר למציאות ולא לחפש את עקבות העל טבעי. כאשר נוח, לא מחפשים אחר העומק.
ומשה יודע שכאשר עם ישראל יחוש בנוחות בארץ ישראל, “שמנת עבית כשית”, תתחיל עבודת השעירים, עם ישראל לא יחתור למה שנמצא מעבר למציאות אלא מה שנמצא כאן ונגיש.
משה רבינו רומז לנו שהתוצאה של החיפוש אחר העוצמה היא שעבוד לכוחות הטבע, לכוחות המסתוריים שנמצאים בו, לכוחות הטבע העוצמתיים מן האדם ושאכן הם חלק מן המציאות. זה יכול להיות בהמות, קטב מרירי השולט ביום ולילית השולטת בלילה. זה יכול להיות שעבוד תחת עול המגיפה, השעבוד לרשף ולמגיפות שהוא מביא אותו ועוד.
האדם שעובד את השעיר, מכפיף את עצמו לכוחות הטבע. מכפיף את עצמו לתחום הדמיון האנושי, הוא לא שואף למה שנמצא מעבר לטבע. זוהי הסכנה שממנה מתריע משה לפני הכניסה לארץ.
שיא עבודת יום הכיפורים היא הכנסת דם השעיר שנראה כמו דם האדם לקודש ושליחת השעיר השלם, החיצוני, למחוץ למחנה. ביום כיפור האדם נקרא לשחרר מעליו את הנטיה להשתעבד לצד השעיר שבו (ושעיר הוא עשו ואין כאן המקום להאריך בכך), לאלילים המומצאים ולחתור לפנימיות, לדם שהוא הנפש.
רק אז תשיג השירה הזאת את מטרתה ועם ישראל יתעלה יחד עמה.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}