“הפרשה והמיתוס” פרשת תולדות: בין רומוס ורומלוס לעשיו ויעקב

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. כ וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם–אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיקוָק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְקוָק, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְקוָק. כג וַיֹּאמֶר יְקוָק לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

פסוקים אלו מגוללים לנו את הדרמה הראשונית של לידת יעקב ועשו, דרמה שיסודה הראשוני הנו ההעתרות של הקדוש ברוך הוא ליצחק שכתוצאה ממנה רבקה נכנסת להיריון. הפסוק מדגיש שהיתה פה התערבות אלוקית בלידה של יעקב ועשו, בחזרתו על המילה ויעתר פעמיים ביחס לכניסתה של רבקה להיריון.

עובדה זו היא מרתקת בעקר נוכח השוני הדרמטי שמורגש על ידי רבקה עוד במהלך ההיריון, שוני שהמקרא מתאר כהתרוצצות הבנים. שוני שבעקבותיו השם מתגלה לרבקה ומסביר לה שיש לה תאומים (תומם במקור) בבטנה, שני לאומים, שני אנשים השונים אחד מן השני.

אמנם, חלק מן הפרשנים לאור מדרשים מסוימים מדגישים שיעקב ועשו היו תאומים זהים, על פי שיטה זו שורש המילה עשו הוא מלשון עשוי- אדמוני – לשון אדם אאומי”ץ בלע”ז. אדם נגמר כולו היה עשו שעיר כאדרת שער… (חזקוני). ובאמת, אדום ושעיר אלו הם שמות שעשו קבל רק בהמשך הדרך והוא לא כונה כך מעת לידתו.

אך מפשט הכתובים מודגש השוני שבינהים.

כפי שאמרנו, בראש ובראשונה המקרא עומד על כך שעשו אדמוני ועל יעקב לא נאמר שהנו אדמוני. בהמשך אנו עומדים גם על הבדלי האופי, עשו איש ציד ויעקב איש תם יושב אוהלים. הדבר הזה מעלה תמהון במיוחד לאור הנאמר שהקדוש ברוך הוא נעתר נוכח להפסיק את העקרות של רבקה.

אם כבר היתה מעורבות אלוקית בתהליך טבעי, מדוע לא נולדו שני ילדים הדומים אחד לשני בצדיקותם? האם הדבר לא היה חוסך שנים של סבל? שנים של עימות בין עשו ליעקב?

ישנו עוד זוג תאומים מפורסם מאוד בהיסטוריה העולמית, התאומים שעל פי המיתוס מהווים את היסוד עליהם צמחה האימפריה הרומית.

לאחר מלחמת טרויה, אחד מגיבורי המלחמה, בשם אניאס, בנה של האלה ונוס, הגיע עם אנשיו לאזור של מרכז איטליה וביחד עם לטינוס, המלך המקומי, יסד מדינה חדשה. לאחר מלחמות רבות עם שכניו הוקמה שם מדינה חזקה שנקראה המדינה הלטינית (על שם המלך). אחרי שורה ארוכה של שליטים לטיניים הגיע על כס המלוכה המלך נומיטור. הוא הודח על ידי אחיו אמוליוס שעלה על כס המלוכה. לנומיטור הייתה בת יחידה. כדי למנוע מצאצאיה העתידיים לדרוש את כס המלוכה, כפה עליה אמוליוס להיכנס למקדש של האלה וסטה ואסר עליה ללדת ילדים. למרות זאת, היא ילדה תאומים אשר לדבריה היו בניו של האל מרס. כאשר שמע המלך אמוליוס על התאומים, פקד על אחד מחייליו לקחת את הילדים ולהשליך אותם לנהר הטיבר. היות שהנהר היה מוצף, החייל השאיר את התאומים ליד הנהר. לנהר הגיעה גם זאבה צמאה אשר לאחר ששתתה מהנהר שמרה על התאומים וליקקה את פניהם בלשונה. כך הם נמצאו על ידי רועה הצאן פאוסטולוס שהביא אותם לביתו והם גודלו על ידי אשתו. יש הטוענים שהגרסה המקורית היא, ששם אשתו של רועה הצאן היה לופה (זאבה, בלטינית) ומכאן נבעה האגדה על הזאבה שגידלה את התאומים. כאשר התאומים גדלו הם הפכו לצעירים חזקים מאוד, ציידים ללא חת, מנהיגי קבוצת רועי צאן. רועה הצאן פאוסטולוס ידע שהתאומים הם מגזע מלכותי וגילה זאת להם. על כן הם הרגו את המלך אמוליוס והחזירו לשלטון את נומיטור, סבם. רומולוס ורמוס החליטו לייסד עיר חדשה וגדולה אך לא היו מסוגלים להחליט מי מהם ישלוט בה. על כן ביקשו מהאלים להדריך אותם על ידי חזון. בהתחלה ראה רמוס חזון של 6 נשרים הבאים אליו. לאחר מכן ראה רומולוס חזון של 12 נשרים. רומולוס טען לשלטון בטענה שחזונו היה גדול יותר ואילו רמוס טען לשלטון היות שחזונו היה הראשון. בסופו של דבר רצח רומולוס את אחיו רמוס והפך לשליט העיר החדשה אשר נקראה רומא על שמו.

במבט ראשון ניתן לזהות מספר קווים מקבילים בין שני הסיפורים, התאומים, כמו יעקב ועשו, רבים על הבכורה- על השלטון. הם ציידים ורועי צאן, כמו יעקב שאנו יודעים עליו שיהיה רועה צאן וכמו עשו שאנו יודעים עליו שיהיה צייד. שניהם חזקים, כמו יעקב ועשו (יעקב מתואר כבעל כוח פיזי עצום ביכולות לגולל לבד את פי הבאר בעת מפגשו עם רחל על הבאר בפרשה הבאה).

אך יחד עם הדמיון, בולט לעין השוני. בראש ובראשונה רומוס ורומלוס יונקים מזאבה, זאת על פי המיתוס הרווח. הם לא גדלים עם הורים אוהבים. בנוסף, רומוס ורומלוס דומים, דומים מאוד, נראה שהם חולקים קווי אופי זהים, יכולות פיזיות זהות וכמובן סוף הסיפור- הסיפור נגמר ברצח של רומוס את רומולוס. רומא מיוסדת על רצח.

הדברים מעניינים עוד יותר לאור העובדה אותה אנו יודעים שרומא מיוחסת לזרעו של עשו- ומכונה ממלכת אדום.

גם לאחר לקיחת ברכות הבכורה על ידי יעקב מן עשו- עשו רוצה לברוח מן יעקב. יעקב אכן בורח מאחיו בעצת אמו מחשש שאחיו ירצח אותו, אך אנו יודעים את סוף הסיפור, עשו לא הורג את יעקב. שיעקב חוזר מגלותו, עשו ויעקב נפרדים לשלום אחד מן השני (בדומה לפרידת אברהם מן לוט). וכפי שכבר אמרנו בהזדמנויות אחרות, בני עשו מכונים על ידי התורה אחינו, בעת הכניסה לארץ, דבר שהיה לו השלכות מבחינת דרך המעבר של עם ישראל (ד ואת-העם, צו לאמור, אתם עוברים בגבול אחיכם בני-עשיו, היושבים בשעיר; וייראו מכם, ונשמרתם מאוד. ה אל-תתגרו בם–כי לא-אתן לכם מארצם, עד מדרך כף-רגל: כי-ירושה לעשיו, נתתי את-הר שעיר).

על אף המריבה האדירה בין האחים, שאף התדרדרה לידי גניבה, איומי רצח ועוד, מערכת היחסים בין עשו ליעקב מסתיימת באחווה ולא ברצח.

אני חושב שהמקרא מנסה לרמוז לנו נקודה מאוד משמעותית דרך סיפור עשו ויעקב. בסופו של דבר ניצחה משוואת האחווה של עשו ויעקב את המריבה שהיתה ביניהם, דווקא בגלל שהם ידעו להפריד כוחות, דווקא בגלל שישנה הבנה שהם לא יכולים לחיות יחד לאור השוני הרב שביניהם ואולי דווקא בגלל ההכרה שהם מאוד שונים אחד מן השני.

רומוס ורומולוס היו מאוד דומים, דווקא הדמיון בינהים שנראה כיתרון, הצית תחרות אדירה על אותם המשאבים, על אותו האיזור, על השלטון.

יעקב ועשיו גדלים בבית עם שני הורים, שכל אחד מהם מפתח נטיה אחרת בילדים. הורים שמזהים את הכשרונות השונים של הילדים ומנסים להדריך כל אחד מהם בדרכו.

דווקא השוני בין יעקב לעשיו יכול לאפשר הן לעשו והן ליעקב להתפתח בצורה שונה, בצורה שבסופו של דבר תאפשר לכל אחד להכיר בשוני של אחיו ולתת לו את מקומו. ישנם מריבות אדירות בין אחים, אך המריבות האלו מגיעות שכל אח אינו בטוח במקומו, אינו בטוח במי הוא ובשונות שלו ביחס לאחיו.

במדרש מתוארת שנאת נצח בין עשיו ליעקב, אך מהמקרא לא נראה שמדובר בשנאה נצחית, אלא בלמידה משותפת של איך לחיות חיים של שונות, איך מפנים מקום אחד לצרכיו של השני. זהו אחד מהסודות הגדולים של המקרא. המקרא אינו דורש אחדותיות אנושית, הוא רואה את הגאולה בשוני האנושי. השוני הוא אחד מן האתגרים הגדולים של האדם שמלווים את האנושות ומערכות היחסים הבין אישיים.

אך שוני זה הוא גם מפתח ההבדל בין בני יצחק, לממלכת רומא.

ממלכת רומא מיוסדת על דומות המובילה לרצח.

בני יצחק הם שונים אחד מן השני ובסוף כל אחד מהם מקבל את מקומו. ואולי המסע שמנסה המקרא להעביר אותנו ואת העולם כולו הוא מסע לעבר האידיאל של כבוד השוני שעומד בצורה הופכית לאידיאל הרומאי.

השוני מתחיל כבר בפרשה שלנו.