"הפרשה והמיתוס" פרשת תזריע מצורע- טבעיות החיים של היולדת והמצורע

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

פרשות תזריע מצורע, הנן פרשות שמציגות את הדבר הטבעי ביותר שעליו העולם עומד- הלידה, אל מול המחלה המיסטית שהפכה לסמל לענישה האלוקית- הצרעת. החיבור בין פרשת תזריע לפרשת מצורע (שעוסקת בעקר בטהרת המצורע שמחתו מפורטת בפרשת תזריע) מעמיד אותנו בין שני הקטבים- המיסטי והטבעי, שהרי בעולם העתיק הפער ביניהם כמעט ולא קיים. בתרבויות האיזור, הלידה נתפסה כתהליך שמקשר ומחבר אל היולדת את הכוחות האלילים השטנים יחד עם אלי הטוב, ועל כן הורחקה היולדת מן החברה. הפחד מפני דמונים מזיקים, התוקפים את החיים הצעירים שזה עתה החלו, מתבטא בכתובות ארסלן טאש, ( Arslan Tash ) שנתגלו באסיה הקטנה, ובטקסטים עתיקים אחרים, שזמנם הנו מתקופת המקרא. לכאורה, ניתן לומר שההכרזה על הטומאה של היולדת והקרובנות שעליה להביא קשורים ללידה נועדו להגן על האם ועל היילוד ולשמור על המקדש ועל הקהילה כולה. אך קשה מאוד לומר דבר זה, שהרי התקופה אחרי הלידה מכונה ימי טהרה, קשה מאוד לחשוב שהתורה תשתמש במונח טהרה כאשר היא מדברת על כוחות דמוניים. התרבות האגורית סגדה הן לכוחות הדמוניים והן לאלי הטוב וראו באלים הדמונים כוח דומננטי במציאות. בכלל, התפיסה האלילית מכילה בקרבה אלי רע וחושך כחלק אינטגרלי ממערך האלים. על כן הם הרבו להמחיז את תהליך הלידה. ייתכן כי הרחקתה של האם החדשה מן המקדש היא התשובה לפולחני הפריון , שרווחו במזרח הקדום. באוגרית הובעה בחגיגות פולחן באמצעות המחזת הקשר המיני והדראמה של הלידה בקרב האלים והאלות. כל אלה מנוגדים לתפיסה התנ"כית שהקב"ה הוא מקור כל הברכות, שהלידה אינה חיבור של כוחות דמוניים וכוחות האלים ועל כן אין צורך בטקסי פריון כלשהם. התנ"ך מקדם את התפיסה וההכרה בכך שהלידה הנה תהליך שיש בה טומאה וטהרה שהנם דבר נורמטימי טבעי הנובע מהסטטוס של האדם. אל מול תורת היולדת אנו מוצאים את תורת המצורע. הצרעת היא אחת מן הטומאות החמורות ביותר. ישנם סוגים שונים של צרעת: צרעת הגוף, צרעת הבגד וצרעת הבית. ישנם מדרשים רבים שמנסים להסביר שצרעת הבית באה למען עם ישראל- שהרי אחרי סתירת הבית יתגלה שהצרעת הופיעה רק בבתים שטמון בהם אוצר שהחביאו האמוריים תושבי המקום הקודמים, או צרעת הבגד תגיע רק בבגדים ששימשו עבודה זרה ובכך ינצל אותו האדם מאיסור תשמיש בעבודה זרה ועוד. אך שבוחנים את פסוקי התורה ברור שמדובר כאן במחלה שעניינה הנו טומאה. הדרך להתרפאות מן הצרעת אינה קצרה והיא כוללת מונח שכמו נלקח מימינו, בידוד חברתי: (מה) וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא:(מו) כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ: ס גם בתרבויות אחרות באיזור, המצורעים נידונו לגירוש מחוץ למחנה, אך בניגוד לתורה, מעדויות שיש בידינו נשמע שהצרעת הנה עונש נצחי. באחת מאבני הגבול שנמצאו באיזורו ישנו איום על מי שיעז לשנות את תוכנה : "הלוואי וגופו יכוסה בצרעת , הלוואי ויגורש מחוץ לשער עירו , הלוואי ומושבו יהיה מחוץ לעירו … כל עוד הוא חי , הלוואי ולא יוכל להתקרב אל משפחתו … ( לאחר מותו ) הלוואי וגופו לא ייקבר באדמה, וכך הלוואי ורוחו לא תצטרף לרוחות משפחתו " ! "באבן גבול אחרת מופיעות הקללות הבאות : " הלוואי וסין ( אל הירח) יכסה את גופו בצרעת כמו בגלימה , כך שכל עוד הוא חי , הוא יחסר את ביתו (כלומר : יהיה מנוע מלהתקרב אל משפחתו) וכמו חיות השדה הוא ייאלץ לנדוד בשדה! הלוואי ולא יזכה לפקוד את רחובות עירו "! לאחר מכן באות קללות כנגד שמו, זרעו, צאצאיו וכדומה. ברור אפוא, שאף במזרח הקדום נתפס המצורע כאחד המנודים מן החברה והקהילה וכמי שנאלץ לנדוד בשדה , מחוץ לתחום היישוב , בין פושעים ושאר מנודים ובין חיות טרף , שדים ורוחות מתים אומללות . אף לפי עדות זו משול המצורע למת, ויתרה מזו : למת, שלא זכה להגיע למנוחת הנצח הנכספת, ורוחו נידונה לנדודי נצח חסרי מנוחה. הצרעת הנה עונש שמוציאה את האדם מגדר הישוב, אין לה תקנה, המצורע חשוב כמת וגרוע ממת, מת שלא ימצא מנוחה אף במוות עצמו. ישנה דוגמא אחת חריפה בתנ"ך ליחס מעין זה אל מצורע: "(יא) וַיְהִ֣י לְעֻזִּיָּ֡הוּ חַיִל֩ עֹשֵׂ֨ה מִלְחָמָ֜ה יוֹצְאֵ֧י צָבָ֣א לִגְד֗וּד בְּמִסְפַּר֙ פְּקֻדָּתָ֔ם בְּיַד֙ יעואל יְעִיאֵ֣ל הַסּוֹפֵ֔ר וּמַעֲשֵׂיָ֖הוּ הַשּׁוֹטֵ֑ר עַ֚ל יַד־חֲנַנְיָ֔הוּ מִשָּׂרֵ֖י הַמֶּֽלֶךְ: (יב) כֹּ֠ל מִסְפַּ֞ר רָאשֵׁ֤י הָאָבוֹת֙ לְגִבּ֣וֹרֵי חָ֔יִל אַלְפַּ֖יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (יג) וְעַל־יָדָם֩ חֵ֨יל צָבָ֜א שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעַ֤ת אֲלָפִים֙ וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת עוֹשֵׂ֥י מִלְחָמָ֖ה בְּכֹ֣חַ חָ֑יִל לַעְזֹ֥ר לַמֶּ֖לֶךְ עַל־הָאוֹיֵֽב: (יד) וַיָּכֶן֩ לָהֶ֨ם עֻזִּיָּ֜הוּ לְכָל־הַצָּבָ֗א מָגִנִּ֤ים וּרְמָחִים֙ וְכ֣וֹבָעִ֔ים וְשִׁרְיֹנ֖וֹת וּקְשָׁת֑וֹת וּלְאַבְנֵ֖י קְלָעִֽים: (טו) וַיַּ֣עַשׂ׀ בִּירוּשָׁלִַ֨ם חִשְּׁבֹנ֜וֹת מַחֲשֶׁ֣בֶת חוֹשֵׁ֗ב לִהְי֤וֹת עַל־הַמִּגְדָּלִים֙ וְעַל־הַפִּנּ֔וֹת לִירוֹא֙ בַּֽחִצִּ֔ים וּבָאֲבָנִ֖ים גְּדֹל֑וֹת וַיֵּצֵ֤א שְׁמוֹ֙ עַד־לְמֵ֣רָח֔וֹק כִּֽי־הִפְלִ֥יא לְהֵעָזֵ֖ר עַ֥ד כִּֽי־חָזָֽק: (טז) וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּיקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל יְקֹוָ֔ק לְהַקְטִ֖יר עַל־ מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: (יז) וַיָּבֹ֥א אַחֲרָ֖יו עֲזַרְיָ֣הוּ הַכֹּהֵ֑ן וְעִמּ֞וֹ כֹּהֲנִ֧ים׀ לַיקֹוָ֛ק שְׁמוֹנִ֖ים בְּנֵי־חָֽיִל: (יח) וַיַּעַמְד֞וּ עַל־עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַֽיקֹוָ֔ק כִּ֣י לַכֹּהֲנִ֧ים בְּנֵי־אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא־לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵיְקֹוָ֥ק אֱלֹהִֽים: (יט) וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ וּבְיָד֥וֹ מִקְטֶ֖רֶת לְהַקְטִ֑יר וּבְזַעְפּ֣וֹ עִם־הַכֹּהֲנִ֗ים וְ֠הַצָּרַעַת זָרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֔ק מֵעַ֖ל לְמִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: (כ) וַיִּ֣פֶן אֵלָ֡יו עֲזַרְיָהוּ֩ כֹהֵ֨ן הָרֹ֜אשׁ וְכָל־הַכֹּהֲנִ֗ים וְהִנֵּה־ה֤וּא מְצֹרָע֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיַּבְהִל֖וּהוּ מִשָּׁ֑ם וְגַם־ הוּא֙ נִדְחַ֣ף לָצֵ֔את כִּ֥י נִגְּע֖וֹ יְקֹוָֽק:(כא) וַיְהִי֩ עֻזִּיָּ֨הוּ הַמֶּ֜לֶךְ מְצֹרָ֣ע׀ עַד־י֣וֹם מוֹת֗וֹ וַיֵּ֜שֶׁב בֵּ֤ית החפשות הַֽחָפְשִׁית֙ מְצֹרָ֔ע כִּ֥י נִגְזַ֖ר מִבֵּ֣ית יְקֹוָ֑ק וְיוֹתָ֤ם בְּנוֹ֙ עַל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ שׁוֹפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ: " (דברי הימים ב כו) המלך עוזיהו ניסה להתנהג כמו כהן, לקחת לעצמו כתר שאינו שלו וכתוצאה מכך נענש בצרעת. עוזיהו נמצא עד סוף ימיו בבית החפשית, מענין לראות שלמונח זה יש הקבלה באגורתית, על פי העדות האוגריתית , המונח bt bplt שפירושו בית החופש מציין את השאול! גם בתהילים לעיתים המנוח חופש מציין את המוות (במתים חופשי), אך עונשו של עוזיהו בצרעת הנו חריג. על פי רוב, היחס בתנ"ך לצרעת הנו יחס למחלה, אמנם כזאת שהיא רוחנית- אבל כזו שעוברת. יש פרוטקול ריפוי. המצורע אינו אדם שאין לו יותר חלק במציאות הרוחנית דתית, אלא אדם שצריך לעבור תהליך החלמה. האמת היא שגם התליה שאנו כה מכירים בין הצרעת ללשון הרע אינה מצויה בתורה, אלא היא מדרש מאוחר יותר. אמנם, צרעת לעיתים מגיעה כעונש, אך על פי רוב היא פשוט מחלה. ההבדל בין התנ"ך לבין תרבויות האיזור הן בהקשר של לידה והן בהקשר של צרעת הנו מפעים, מה שבתרבויות האיזור הנו דרמה אלילית וענישה פאטלית, בתנ"ך הנו חלק מן המציאות. לא כוחות אליליים, לא עונשים אלא פשוט גלגל החים שלעיתים יש בו בריאות ולעיתים יש בו מחלה. התנ"ך הוא מקדם החיים הטבעיים, חיים שטהרה, טומאה, קדושה ומחלה הנם פשוט חלק מן החיים האנושיים ואולי זו הדרמה הגדולה ביותר.