תפילה כמחילה

המשנה בבבא קמא (פ"ח מ"ז) מסכמת את דיני התשלום שמשלם אדם שחבל או בייש את חברו, ואומרת שלא די בתשלום הנזק, אלא שהמזיק צריך גם לפייס את הנפגע. היא מתבססת על הפרשייה של לקיחת שרה בידי אבימלך, והשבתה במצוות הקב"ה. משם נראה שהנפגע צריך למחול בלב שלם, וההוכחה לכנות המחילה היא תפילת הנפגע בעד הפוגע שביקש את מחילתו:

אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: "ועתה השב אשת" וגו'. ומנין שלא יהיה המוחל אכזרי? שנאמר: "ויתפלל אברהם אל הא-להים וירפא א-להים את אבימלך".

הגמרא שם (בבלי צב ע"א) מביאה ברייתא שמוסיפה על משנה זו בנוגע לחשיבות של בקשת המחילה והפיוס: "כל אלו שאמרו דמי בושתו, אבל צערו – אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו…". מכאן אנו למדים שחומרת הפגיעה של החובל בחברו אינה רק בנזק הממוני שנגרם אלא גם בנזק הנפשי רוחני. לעיתים כל הממון שבעולם לא יפייס אדם שמצטער, אבל בקשת מחילה מעומק הלב יכולה גם יכולה לחבר שוב בין שני היריבים. 

הצד השני של המטבע הינו קבלת המחילה, וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שלא יהא אדם אכזרי, ואם מבקשים סליחה בכנות – עליו למחול. מכאן נובע הדין שאין צריך לבקש מחילה יותר משלוש פעמים, כיוון שאל לו לאדם הפגוע להתעקש ולא למחול. לדעתי אפשר ללמוד מדברי חז"ל שתהליך המחילה כרוך גם בכך שהמוחל יתפלל בעד זה שביקש מחילה.

אמנם בעל ה'פני יהושע' מדגיש שאין תפילה זו חובה, אך מן המקורות הבאים נראה שישנו עניין מיוחד בתפילה זו, ואף חובה מצידו של המוחל.

לפני כמה שנים למדתי את הסוגיה הזו, וממש באותו היום "זיכני" הקב"ה לגרום לחבר טוב להיפגע ממני במעט. ההדורים יושרו במהרה, והשלום חזר לשכון בינינו. אשר על כן, ביקשתי מן החבר להתפלל בעדי, כפי שלמדתי. חברי תלה בי עיניים תמהות, כביכול רצה לומר: 'כמדומני שאם כבר מישהו צריך להתפלל בעד מישהו, אתה הוא זה שאמור להתפלל עלי…'. הסברתי לו את שלמדתי, והוא קיבל זאת ברוח טובה. בכל זאת האירוע הקטן הזה היסב את תשומת לבי, והחלטתי לעיין עוד בסוגיה.

התוספתא (ב"ק פ"ט הכ"ט) מנחה את האדם למחול ולהתפלל בעד הפוגע אפילו אם הוא איננו מצטער כלל וכלל על מעשהו:

החובל בחבירו – אע"פ שלא בקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים, שנאמר': 'ויתפלל אברהם אל הא-להים', וכן אתה מוצא בריעי איוב, שנאמר': 'ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים', מהו אומר? 'ו-ה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו'.

מדובר לכאורה בדרישה מאוד רדיקאלית מן האדם, שיש שיאמרו שהיא אפשרית רק ליחידי סגולה: אפילו אם האדם הפוגע לא ביקש מחילה – הנפגע מחויב להתפלל בעדו..

לעומת התביעה הקשה של התוספתא, המשנה נותנת כיוון אחר, רך יותר. התפילה על הפוגע באה לאחר בקשת המחילה של הפוגע, ואף מכירה בכך שגם אם אדם מעוניין למחול, אין זה תמיד כל כך פשוט. לדברי המשנה, התפילה שהמוחל מתפלל על הפוגע איננה רק אינדיקאציה לכך שהאדם באמת מחל, חידוש חשוב ומועיל בעצמו. להבנתי, התפילה גם מסוגלת לסייע לאדם למחול, ולהתגבר על הפגיעה שחווה. קשה לנו מאד להתנער מהטינה והפגיעות, גם כשאנחנו באמת רוצים. ניתן להוכיח זאת באופן פשוט: במקרה בו אדם פגע בחברו, ביקש מחילה והנפגע מחל. אם לאחר זמן קצר הפוגע יחזור על אותו מעשה שעשה ברור לחלוטין שהנפגע לא יתייחס לזה באותו אופן שהתייחס לכך בפעם הראשונה. למרות המחילה הראשונה, הרושם של המקרה הראשון טבוע עמוק בתוכו. יתירה מכך, אינני סבור שעלינו לצפות ממנו להתייחסות אחרת.

לטעמי, חז"ל נותנים לסיפור הזה של בקשה ומתן מחילה כיוון אחר, שלא נכנס לבעיה שהצגנו לעיל. בפירוש זה, אני מקרב מעט בין הקצוות החולקות במשנה ובתוספתא: כאשר אומרים לי שאני צריך להתפלל לטובת האדם שביקש ממני מחילה, אני צריך לשבת עם עצמי ולחשוב טוב: מה אני מאחל לאדם שפגע בי? האם אני כועס עליו במידה כזו שהייתי רוצה שחייו יהיו לא טובים? נכון שאני עדיין פגוע, נכון שאם זה יקרה עוד פעם אני אצרף את זה לפעם הראשונה, וזה שסלחתי לא יגרום לי לשכוח לחלוטין מן המקרה, אבל עדיין, אני מבין שהוא חוזר בו; אני בהחלט מעוניין לשקם את היחסים; ומאד הייתי רוצה שיהיה לו רק טוב בחיים. אני אפילו מוכן להתחנן לקב"ה שיעשה את זה. 

ב'תפילה זכה' שמתפללים בכניסת יום הכיפורים אנו אומרים: "ולא ייענש שום אדם בסיבתי" (ובסידור השל"ה מופיעה אמירה זו כהקדמה לקריאת שמע על המיטה). אפילו כשקשה למחול, ההבנה שאי המחילה שלנו יכולה לגרום לאותו אדם לסבול, מניעה את גלגלי הסליחה. בכך נוצרים שני דברים: ראשית, ההכרה בכך שאף על פי הפגיעה, אפשר לרצות בטובת האדם הפוגע, עוקפת את חוסר היכולת למחול בלב שלם. בנוסף, הרצון האמיתי בטובתו של מבקש המחילה יכולה להתחיל תהליך שסופו הוא המחילה גמורה. לאור זאת אפשר להציע כיוון למחילה אפילו כשאין בקשה מפורשת מצד הפוגע.

לסיכום – הוצג כאן מודל חדש ומפתיע, לאופי התפילה. לרוב התפילה נתפסת כאקט חד-כיווני: אחד מדבר אל האחר, ומבקש ממנו דבר כלשהו. התפילה שלפנינו נותנת זווית-ראייה חדשה. יש כאן דו-שיח, ואולי אף רב-שיח. התפילה נועדה לעורר התרחשות כלשהי בעולם, ואין צורך להגדיר במדויק את הצדדים השונים בדיאלוג. אם יש מחלוקת, וצריך לעורר מחילה – גם המוחל יכול להשפיע את זה בתפילה, לא רק המבקש מחילה.