חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת תצווה- מיתוס הקטורת

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת תצווה הנה המשכה הישיר של פרשת תרומה וכמו פרשת תרומה עוסקת גם היא במשכן ונגזרותיו. המוקד המרכזי של הפרשה הנו העיסוק בבגדי הכהונה בכלל ובבגדי הכהן גדול בפרט. בפרשה יש התמקדות בבגדי הכהן גדול ובחושן האפוד שעליו משובצות אבנים טובות (השימוש באבנים טובות כאביזר דתי היה נפוץ ביותר ובאנומה אליש- המיתוס המסופטמי הקדום מתואר איך בגן של אלת החכמה היו גדלים בו אבנים טובות שבאמצעותם ניתן לנבא את העתיד), יש התמקדות בהקדשת הכהנים, על טקס הסמיכה (שמהווה מעין תיעול של כוחות האדם לקרבן ואז הקרבתו, באנומה אליש אף מתואר לאחר המבול והצלת גיבורו אתנפשתים ואשתו, נודע לאנליל- ראש הפנתיאון האלים הבבלי, שתוכניותיו להשמדה טוטאלית של האנושות סוכלו. בשוך כעסו הוא מעלה את אתנפשתים ואשתו על הספינה, מצווה עליהם לכרוע ברך משני צידיו, נוגע בידיו במצחיהם ומברכם: ” עד עתה היה אתנפשתים אדם; ומכאן ואילך לו יהיו אתנפשתים ואשתו כמונו, כאלים “! בעצם נגיעתו בידיו במצחם שהרי השקפת הבבלים נתפס המצח כסמל אישיותו של האדם, כחלק המייצג את השלם- מעביר אפוא אנליל לאושתפינים ורעייתו את תכונת האלמוות) ועוד. לקראת סוף הפרשה אנו למדים על מזבח הזהב, עליו מקטיר הכהן קטורת: (א) וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ:(ב) אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו:(ג) וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב:(ד) וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה:(ה) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב:(ו) וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה:(ז) וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה:(ח) וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לְדֹרֹתֵיכֶֽם:(ט) לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו: מהפסוקים ניתן לראות שבלב הקודש הכהן הגדול מקטיר את הקטורת. בפסוקים בולט גם האיסור על הקטרת קטורת זרה, מה שעל פי המסורת עשו בניו של אהרון שהקטירו אש זרה. ניתן גם לראות מהפסוקים את הקשר בין הקטרת הקטורת להדלקת נרות המנורה, הקטורת מגיעה רק יחד עם הטבת הנרות ולא בנפרד. הקטרת קטורת הנה פרקטיקה דתית ידועה גם בימינו כמעט בכל דתות העולם. ברוב הדתות לב מרכיבי הקטורת הנם המור והלבונה, בבבל נהגו לשרוף מור ולבונה במשקל אלף ככר כסף לכבוד האליל מורדוך, במצרים העתיקה הקטירו כהני מצרים מור ולבונה. אצל היוונים, וגם אצל רבים מעמי האיזור המקור של צמחי המור והלבונה הנו אל השמש, אל השמש השולט בשמים העניק לבני האדם את המור והלבונה. (כך ניתן להסביר את השהיה של המעומדות למלך אחשוורוש בשמן המור, יש כאן מעין ניסיון להכין את האישה, להכניס לאישה את אש השמים, זאת לקראת מפגש עם המלך שהנו חצי אל מצד עצמו). במחזה שנכתב במאה הראשונה לספירה, ישנו תיאור של הקטרת הקטורת ובעקר עולה ממנו המטרה של הקטרת הקטורת: “טיריסיאס: לשם נדרינו, קרא לאלים בתפילה המקובלת, וערום על המזבחות את הלבונה, מתנתהמזרח.מאנטו: כעת ערמתי קטורת על האח הקדושה של האל.טיריסיאס: מה לגבי הלהבה? האם היא כבר אחזה במתת הנדיב?מאנטו: היא הבזיקה לפתע, ולפתע כבתה.טיריסיאס: האם האש עמדה בהירה ומאירה? האם היא העלתה להבה טהורה ישר לשמים, ומתפשטתבחלקה העליון באוויר, או שהיא זוחלת לצדדים באופן מעומעם, ועם עשן מהוסס נופלת בחשיכה?מאנטו: הלהבה הופיעה ביותר מאופן אחד… כחול כהה, יחד עם כתמים צהובים, ואז היתה אדומהכדם, ולבסוף נעלמה בחשיכה. אך ראה, הלהבה הלוחמנית נפרדת לשני חלקים, והגחלים של ערימהקדושה אחת נחלקים לשניים – הו אבי, אני רועד כשאני רואה זאת: מתנתו של בכחוס הנשפכת נהפכתלדם, ועשן סמיך מקיף את ראש המלך… הו אבי, אמור לנו את פירושו” על פי המתואר כאן, מטרת הקטורת הנה האש שעולה ממנה, הלהבה שהיא מפיקה מעצמה כאשר היתה מוקטרת. הקטורת מעין מביאה את השמים אל הארץ, את אור השמש לאדמה ומנכיחה את האלים במציאות. על רקע דברים אלו ניתן להבין יותר את הקישור שעושה התורה בין הקטורת לבין הטבת הנרות, מדליקים את הקטורת כבר שיש אור. מטרת הקטורת אינה האש שהיא מביאה, לא צריך את הקטורת בשביל האש, שהרי האש כבר במילא דולקת תמיד על ידי המנורה. הקטורת היא פעולה אנושית של הכהן שאינה נענית על ידי השמים, הקטרת הקטורת היא פשוט חלק מסדר העבודה של המשכן ובמובן מסוים, אנו אלו המגיבים לנוכחות של האש על ידי הקטורת ולא אלו שמביאים אותה. כך גם מובן חטא בני אהרן שניסו להביא את האש על ידי הקטורת ולא הסתפקו באש הנוכחת תמיד. דבר זה מלמד אותנו רעיון חשוב מאוד שמפריד בין היהדות לבין הדתות האחרות, אין צורך להביא את האש בצורות קיצוניות, אין צורך להנכיח את אלי השמים בצורה רדיקלית. יש נוכחות קבועה של קדושה במשכן שמיוצגת על ידי אש התמיד. אנו לא מחכים להתערבויות רדיקליות, ללהבות מתפרצות, אלא פועלים בצורה אנושית לנוכח ויחד עם הקדושה. במקומות אחרים, הקטורת מתגלית כסם החיים, כמעצור בפני המגיפה, הקטורת קשורה לחיים ולא למה שמעבר. (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:(י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם:(יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף:(יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם:(יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה:(יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח:(טו) וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה: פ ומצד שני, הקטרת הקטורת מחוץ למקומה לא על ידי אהרון, הורגת את המקטירים אותה, באש, כמו שנהרגו בני אהרון שהקריבו אש זרה: (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם:(טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר:(יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑תה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ:(יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן:(יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק אֶל־כָּל־הָעֵדָֽה: פ(לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְקֹוָ֑ק וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: פ כאשר הקטרות יוצאת מהמשכן בהוראת הקב”ה ועוצרת את המגיפה וכאשר היא מוקטרת מחוץ למשכן, היא שורפת את מקטיריה. לתורה ברור שלקטורת יש סגולות מיוחדות אשר יכולות לפעול לשני הכיוונים, אך מצד שני המסגור של מקום הקטורת ושימושה הוא מאוד ברור- בתוך המשכן וזאת למרות סגולותיה. בעוד האלילות שואפת לתגובה הרדיקלית של האלים בחיים, המשכן בא לנרמל את הקדושה, להפוך אותה ליציבה ולאפשר לנו להתנהל גם בתחום הקודש בצורה אשר מאפשרת לנו התנהלות אנושית ולא כזו שתלויה בתגובה (הלעיתים קפריזית והלא צפויה) של האלים. המשכן מתגלה כמוקד של יציבות שמקדם את האנושיות מה שמהווה מסר דתי חשוב ומשמעותי גם בימינו. פתח אוהל מועד הוא נקודת ההשקה בין הנוכחות האלוקית המתפרצת, לנוכחות האלוקית בעולם הטבעי. שם עומדים משה ואהרון שמנסים להוציא את הקטורת החוצה. פתח המשכן הוא הגבול בין השראת השכינה היציבה לבין החיים הטבעיים. הרצון להוציא את השכינה החוצה או להגביר אותה באמצעים מלאכותיים, לעולם לא יגמר בטוב.


לעמוד “הפרשה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}