תשעה באב: להשתמש בעיניים ולא רק בפה

חנה אברמס למדה במדרשת או"ת לינדנבאום בשנים 2014–2015 ולומדת כעת בהלכתא – התכנית ללימודי הלכה גבוהים במתן. כמו כן היא מלמדת במדרשות שונות בירושלים.

.

מגילת איכה מכניסה אותנו עמוק לעולם הייאוש. אנו זועקים לקב"ה בתחינה נואשת:

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים (איכה, ה', כ')

הנביא ירמיהו, מחברה של מגילת איכה, מדבר מהלב. כאבו ויגונו מתירים לו לשאול שאלות נוקבות שדומה כי הופכות הן את הסדר העולמי של האמונה הדתית ושמירת המצוות שלנו על פיו. ירמיהו משמש כמודל לחיקוי בקרב המשוררים שבאו בעקבותיו. כך, למשל, שואל אלעזר הקליר בקינה י"ג:

אֵי כֹּה אֹמֶר כּוֹרֵת לְאָב בְּפֶצַח.

בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים כֹּה יִהְיֶה לָנֶצַח…

לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח?

הייאוש הזה הוא הנושא המרכזי של ט' באב, וממנו עולות שתי שאלות תיאולוגיות מטלטלות:

• מדוע העונש שלנו היה חמור יותר משנראה היה שמגיע לנו?
• האם עדיין יש לנו קשר עם ה'? כי נדמה שה' כבר אינו מעוניין בקשר איתנו.

כדי לענות על השאלות הללו, ניקח כעת צעד אחד אחורה ונבחין בעובדה מעניינת הקשורה במגילת איכה.

כמעט כל פרק בה מסודר לפי האלפבית, עם שינוי אחד – האות פ' מופיעה לפני האות ע'. הגמרא במסכת סנהדרין דף ק"ד ע"ב מביאה מדברי רבא ששואל בדיוק את השאלה הזו: " בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן?" והתשובה: "בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם" – כלומר, בדיוק כמו המרגלים, גם המחבר של מגילת איכה מדבר בפיו (פה) לפני שהוא מביט בעיניו (עין).

מה פירוש הדבר להשתמש בפה לפני שמשתמשים בעיניים? הרב חיים אנגל מסביר שהעיניים מייצגות את היכולת לראות דברים במובנם הרחב ולהרהר בהם באופן רציונאלי. ללא הפרספקטיבה שמעניקות העיניים, משמש הפה רק צינור ללב ומביע רגשות חשופים.

לפיכך, מגילת איכה נכתבה ברובה באמצעות הפה ולא העיניים. היא מכניסה אותנו עמוק למאבק הרגשי הכרוך בהתמודדות עם טרגדיה מבלי לנסות ולמתן את הרגשות שלנו באמצעות השכל וההיגיון.

את התפקיד הזה ממלאות ההפטרות שנקראות סביב ט' באב. הן משמשות לנו כעיניים ומכניסות את הייאוש שלנו להקשרו הרחב.

שלוש ההפטרות הראשונות – תלת דפורענותא – נותנות מענה לשאלה התיאולוגית הראשונה מבין השתיים ששאלנו – מדוע הגיע לנו האסון הזה?

הן מתמקדות בחטאיהם של בני ישראל שהובילו לחורבן. בהפטרת חזון שם הנביא ישעיהו דגש על הצדק הטהור העומד מאחורי רעיון החטא ועונשו:

יט) אִם תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ:

כ) וְאִם תְּמָֽאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י ה' דִּבֵּֽר:

כא) אֵיכָה֙ הָֽיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶֽאֱמָנָ֑ה מְלֵֽאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֔ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים:

כאן, המילה "איכה" איננה מופנית כלפי ה', כפי שאנו מוצאים במגילת איכה, שבה אנו שואלים את הקב"ה כיצד יכול היה להטיל עלינו עונש כה חמור.

כאן, מופנית המילה "איכה" כלפי עם ישראל – איך יכולת לחטוא לה'? כיצד יכולת לזהם את העיר היפה ירושלים בפשעיך?

ההפטרה מדגישה את הצדק האלוקי ביחס שבין החטא ועונשו באופן הגיוני ורציונאלי. אם חטאת – אזי תיענש.

שבע ההפטרות שלאחר ט' באב – שבע דנחמתא – נועדו לתת מענה לשאלה התיאולוגית השנייה ששאלנו: האם הקב"ה אכן זנח אותנו?

ההפטרות הללו מספקות לנו מסגרת להבנת הקשר שלנו עם ה' גם לאחר שחווינו אסון שכזה.

אבודרהם ממסגר את אותן הפטרות כדו-שיח בין ה' לעם ישראל, ורואה בשורות הראשונות של כל הפטרה את המשפט הבא בשיחה.

ה' מתחיל את השיח במילים: "נחמו, נחמו עמי".

עם ישראל עונה במילים: "ותאמר ציון עזבני ה'". כלומר, עם ישראל טרם שוכנע שה' עודנו עמו.

בארבע ההפטרות הבאות משכנע ה' את עם ישראל שהוא באמת מעוניין ליישר עמו את ההדורים.

לבסוף עונה עם ישראל במילים "שוש אשיש בה'". הוא מתאחד עם בוראו ויש להם סיבה לחגוג!

לא קל לשקם את הקשר, מדובר בתהליך ארוך. אך עם סבלנות והבנה, נוכל לשוב לה', ויתרה מכך – להבין שהוא תמיד היה שם בשבילנו.

אנו נוקטים צעד דרסטי למדי, ולמעשה מפרידים בין נושא פרשת השבוע לנושא ההפטרה שנקראת לאחריה במשך 10 שבועות רצופים. מדוע?

אנחנו זקוקים למרחב הזה כדי להשתמש בעיניים, לחוות את האסון של ט' באב בהקשרו. על אף שאין בכוחן של ההפטרות הללו להפחית מתחושת הייאוש והיגון בט' באב עצמו, הן יסייעו לנו לשקם את מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה לאחר שהצום יחלוף.