"גרים מספרים" – גיור משום חברא קדישא

הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון

 

מעשה שהיה כך היה. רוברטו נולד בחווה מבודדת בסן קריסטובל בגבול שבין ונצואלה לקולומביה לאביו משה, אשר היה בחור צעיר בשואה והגיע לאחר המלחמה לוונצואלה כדי לבנות את חייו מחדש. משה, התיישב במקום מרוחק, היכן שלא היו יהודים, לא בית כנסת ולא בית קברות יהודי ונישא לאישה קתולית. לאחר השואה הוא ביקש להתרחק ממסורת ישראל סבא. הוא לא חינך את בנו כיהודי ולא חגג בביתו את מועדי ישראל. כמובן, שהוא לא שמר שבת וכשרות בביתו. אולם דבר אחד הוא ביקש מבנו רוברטו: "לאחר שאפטר מהעולם, נא לקבור אותי כיהודי". הוריי נשרפו בעשן המשרפות ולא זכו לקבורה באדמה ואני מבקש לכבד את זכרם בכך שאקבר כיהודי גם אם לא חייתי כיהודי, הסביר.

במשך השנים, האבא לימד את בנו הלכות טהרת המת. הוא תירגל עם בנו כיצד להכין את שולחן הטהרה, למלא דליים של ט' קבין מים, הם תרגלו את הרחיצה על בובה גדולה ולימד אותו כיצד לשפוך את מי הטהרה על הנפטר ולהלביש אותו תכריכים. כל שנה האבא חזר והשביע את בנו: "לאחר שאפטר מהעולם נא לקבור אותי כיהודי". למרות שרוברטו לא ידע לקרוא עברית, אביו לימד אותו לומר קדיש בעל-פה כדי שיוכל לומר קדיש על קברו.

הדבר היחיד שהטריד את משה, למרות היותו נשוי לאישה לא יהודייה, הייתה קבורתו היהודית. במשך שנים הוא הכין את כל הנדרש לכך, ממקום בקרקע ועד מצבה עם מגון דוד, כלי טהרה ותכריכים, אבל בעיקר הכין את בנו שיידע לטפל בו. למעשה, זו המצווה היחידה שהוא חשב עליה או שמר עליה – קבורה יהודית. בביתו לא שמרו אפילו על יום כיפור וגם לא ערכו סדר פסח או אכלו מצות.

בהיות רוברטו בן ארבעים וחמש, נפטר אביו. כמובן, הבן טיפל במו ידיו ובנאמנות רבה באביו, חפר את קברו, הלך לנהר כדי להביא מים טבעיים לעשות לאביו רחיצה וטהרה, הלביש אותו בתכריכים שהיו מוכנים מבעוד יום, קבר אותו באדמה ואמר עליו קדיש ליד הקבר. תוך כדי הרחיצה והטהרה הוא ציטט את הפסוקים שאביו לימד אותו בעל פה, למרות שלא הבין את משמעותם: רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב"…" "עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב–יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת".

רוברטו, לא ידע מהי אמונה יהודית ומה משמעות השבת, הוא לא ראה מעולם מצה או חנוכייה, אבל היה בקיא בכל הלכות טהרת המת וזה היה החיבור היחיד שלו ליהדות. באופן פרדוקסלי, בלי לדבר על חיים יהודיים אלא רק על המוות היהודי, אביו קירב אותו ליהדות. לעיתים גם ללא מילים ניתן להעביר מסרים משמעותיים.

כאשר תמו ימי האבל על אביו, החל רוברטו להתעניין במסורת אביו שהוסתרה ממנו במשך השנים. לימוד המסורת הביאה אותו למסקנה ברורה שהוא צריך לעלות לארץ ישראל ביחד עם אשתו הלא היהודייה ושלושה עשר ילדיהם כדי להתגייר ולחיות כיהודים שלמים.

כזכור, "חוק השבות" או ליתר דיוק תיקון חוק השבות, מאפשר לבנים ולנכדים של יהודי לעלות לארץ וכך הגיעו רוברטו ומשפחתו כאזרחים למדינת ישראל. יומיים אחרי הגעתם, הם החלו ללמוד יהדות באולפן גיור, הצטרפו לבית כנסת, שלחו את ילדיהם לחינוך דתי ובתום התהליך עברו כולם דרך שערי בית הדין.

ההיסטוריה של עם ישראל היא מעגלית, משה התרחק מחיים יהודיים ושמר רק על מוות יהודי. אבל בנו, כלתו ונכדיו הפכו להיות חלק אינטגרלי מהעם היהודי וחיים כיום כיהודים במדינת ישראל.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין