"גרים מספרים" – על קהילת "בני משה" – האינקס היהודים

הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון

 

סיפורם של "בני משה" החל לפני כ-60 שנה, כאשר מנהיג הקבוצה סגונדו וילנואבה (בעברית, זרובבל צדקיה), החל את דרכו היהודית מתוך חיפוש האמת הרוחנית. הוא נדד בין היותו קתולי לפרוטסטנטי, ומשם לנצרות האוונגליסטית והאדוונטיסטית. הגלגולים הרוחניים של הכומר הקתולי וילנואבה התעוררו כאשר אביו, שהיה על ערש דווי, נתן לו במתנה ספר תנ"ך ואמר לו שבו מצויה האמת ודבר ה' לעולם. וילנואבה החל ללמוד את התנ"ך וגילה שיש חובה לשמור את השבת וכן שעם ישראל הוא העם הנבחר וארץ ישראל היא ארץ הקודש. הוא אימץ אמונות אלה לחייו והחל לשמור את השבת. בעקבות הזמן, הכומר הקתולי מצא סתירות רבות בין התנ"ך היהודי לבין הדוקטרינה הנוצרית ושינה את אמונתו ואת אורח חייו ובני משפחתו וקהילתו הלכו אחריו. ליהדות.

בני הקהילה, לא טוענים להיותם צאצאי העם היהודי, אנוסים, זרע ישראל או כל קשר היסטורי אחר עם היהדות, כפי שטוענות קבוצות שונות בעולם. זיקתם ליהדות היא מתוך חיפוש רוחני בלבד. קהילה זו מהווה דוגמא לתופעה החוזרת ונשנית בימינו שיחידים או קבוצות קטנות של נוצרים מגיעים ליהדות לאחר מסע ארוך של חיפוש האמת ומוצאים את השורשים האמתיים של האמונה והדת דווקא בתורת ישראל ובאלוקי ישראל.

"בני משה" לימדו את עצמם במשך השנים ויצרו קהילה עם מנהגי יהדות, כמעט יש מאין, באמצע המדבר הפרואני ובכפר נידח. בני הקהילה בנו בית כנסת, הכינו לעצמם ספרי תורה מתוך צילומים מוגדלים של תנ"ך. הנגרים שבהם, החלו בקו יצור תפילין והכינו בתי תפילין מעץ אשר בתוכם הוכנסו קלפים שבהם הם כתבו במו ידם את ארבעת הפרשיות. בעיקר למדו בני הקהילה באופן אוטודידקטי תנ"ך, הלכה, תפילה ולקרוא בעברית. בני הקהילה, שמרו שבת, אכלו כשר, הקפידו על טהרת המשפחה, התחתנו בינם לבין עצמם, למדו תורה והתפללו שלוש תפילות ביום בעברית, למרות שלא היו יהודים כהלכה.

"אברהם העברי", אברהם בעבר אחד וכל העולם בעבר השני… כך הייתה גם דרכה של קהילת "בני משה" בפרו. בני המקום התנכלו להם וראו בהם זרים ומוזרים. "בני משה", החליטו לעזוב את העיר ולהקים מעין "קיבוץ" בכפר בשם "אל מילגרו" (הנס). מדובר בהקמת "גטו יהודי", אבל הפעם מרצון ועל ידי אנשים לא יהודים. כך יכלו להתבודד בשמירת המצוות ללא צורך בקבלת השפעה חברתית מקומית של שכנים בעלי אמונה קתולית. בני הקהילה החליטו שלא לשלוח את ילדיהם לבית הספר המקומי כדי שלא ייאלצו לחלל שבת ובעיקר כדי שלא ילמדו אמונות ודעות של הנוצרים המקומיים המתובלות בהשקפות ובמנהגים פגאניים.

"בני משה" קיימו את דברי רות: "ותרא כי מתאמצת היא…" (רות א', י"ח) ובמשך שנים גילו את נאמנותם לתורת ישראל וחלומם לקשור את גורלם עם עם ישראל וארץ ישראל ללא תנאים ודרישות. דרך זו גרמה לכך שלאחר שנים שהם חיו כיהודים לכל דבר, נשלחו בתי דין מוסמכים לצורך גיורם בפרו ועלייתם למדינת ישראל. בני משה זכו במשך השנים לתמיכתם של הרבנים הראשיים לישראל אשר תמכו בהם בתהליך כניסתם לעם ישראל. (הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ויבלח"א הרב מאיר ישראל לאו שליט"א, הרב שלמה משה עמאר שליט"א).

עד כה היו ארבעה גלי עליה של בני משה לארץ ישראל. כל עליה קיבלה כינוי ומספר, עליה ראשונה, עליה שנייה, עליה שלישית וכו'. כיום בני משה הם חלק מקהילות דתיות בארץ, בני העלייה הראשונה והשנייה מתגוררים באלון מורה, העליות השנייה והשלישית מצאו את מקום מושבן באלון שבות וכרמי צור, והעלייה הרביעית התקבלה בשבי שומרון, עינב ואבני איתן. אין ספק שעל קהילת גרים מסוג זה, לא נאמרו דברי חז"ל "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין עמ' ב).

למאמרים קודמים בסידרת "גרים מספרים"

 

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין