"ההפטרה והמיתוס" הפטרת אמור – בני צדוק

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה שלנו מקורה בספר יחזקאל כחלק מן התיאור של יחזקאל את הבית השלישי יחזקאל מתייחס למעמד הכהונה, ולתפקידיו של הכהן וממקד את דבריו בבני צדוק.

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְקוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי–לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ, אֶת-מִשְׁמַרְתִּי. יז וְהָיָה, בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, בִּגְדֵי פִשְׁתִּים, יִלְבָּשׁוּ; וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, צֶמֶר, בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, וָבָיְתָה. יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים, יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם, וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים, יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם: לֹא יַחְגְּרוּ, בַּיָּזַע. יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, אֶל-הָעָם, יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם, וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ; וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם. כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ; כָּסוֹם יִכְסְמוּ, אֶת-רָאשֵׁיהֶם. כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ, כָּל-כֹּהֵן, בְּבוֹאָם, אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כב וְאַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה, לֹא-יִקְחוּ לָהֶם, לְנָשִׁים: כִּי אִם-בְּתוּלֹת, מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם. כד וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)–בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי, בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, יְקַדֵּשׁוּ. כה וְאֶל-מֵת אָדָם, לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה: כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח, וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ–יִטַּמָּאוּ. כו וְאַחֲרֵי, טָהֳרָתוֹ–שִׁבְעַת יָמִים, יִסְפְּרוּ-לוֹ. כז וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, יַקְרִיב, חַטָּאתוֹ–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה. כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה, אֲנִי נַחֲלָתָם; וַאֲחֻזָּה, לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל–אֲנִי, אֲחֻזָּתָם. כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, הֵמָּה יֹאכְלוּם; וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל, לָהֶם יִהְיֶה. ל וְרֵאשִׁית כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל, מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם–לַכֹּהֲנִים, יִהְיֶה; וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ. לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה–לֹא יֹאכְלוּ, הַכֹּהֲנִים.

ההפטרה שלנו הנה הפטרה מיוחדת ביותר ושונה מן ההפטרות האחרות. בראש ובראשונה האורך שלה- היא קצרה. בראש ובראשונה הגמרא במסכת מגילה שההפטרה צריכה להיות 21 פסוקים וכאן אנו קוראים פחות.

אך חז"ל עמדו על הייחוד דבר דווקא בגלל הפסוק האחרון:

לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה–לֹא יֹאכְלוּ, הַכֹּהֲנִים.

על פסוק זה מיד שואלת הגמרא, איך הנביא אומרת:

שהכהנים אינם אוכלים נבלה וטרפה הרי גם ישראל לא אוכלים נבלה וטרפה, מאי הרבותא לומר משהו מאין זה? בהמשך הגמרא אומרת שזו אחת הסיבות מדוע אמרו חכמים שיש לצנזר את ספר יחזקאל שיש בו דברים שסותרים דברי תורה.

על שאלה זו אמר רבי יוחנן: "'וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן בהמה לא יאכלו הכהנים' – כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי? – א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה".

רבינא אומר שהסיבה מדוע הנביא אמר כך שהיינו חושבים שכהנים יכולים לאכול נבלות כיוון שהותר לגביהם מליקה.

תשובתו של רבינא הנה שונה באופן מהותי מתשובתו של רבי יוחנן, רבינא אומר שאין אותה הלכה לכהנים ולעם ישראל לחומרא, אך גם לקולא.

בעוד רבי יוחנן מקבל את העמדה שיש איסורים על הכהנים שהנם חמורים יותר מן האיסורים של המון העם, אך אין דברים ברמת המצוות הלא תעשה שמותרים לכהנים ואסורים לכל העם.

יחזקאל גם מלמדנו רעיון אחר שמהווה המשך למה שראינו שבוע שעבר בנוגע לבחירת עם ישראל.

יחזקאל אומר:

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְקוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי–לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ, אֶת-מִשְׁמַרְתִּי.

מפסוקים אלו עולה שכהן שחטא- כבר לא עולה על משמרת הקודש. הכהנים החוטאים לא קרבים על השולחן, הם לא שומרים את משמרת השם.

זוהי תפיסה מרתקת, נבחרות הכהן שמספרי המקרא נדמה שהיא נצחית, תלויה במעשי האדם. הכהנים והלווים ששומרים על משמרת השם הנם בני צדוק שבמקרא מתואר שהנו דור עשירי לאהרן הכהן דרך איתמר.

הכהנה של צדוק קשורה בקשרי עבותות לבית דוד ובעקר למלך שלמה ולעיר ירושלים.

היות בני צדוק כהנים גדולים אינה מובנת מאליה. אנו מכירים את הברית שנכרתה בין פנחס לבין השם ברית כהונת עולם:

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן..הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

אך לאור חטא פילגש בגבעה וחוסר ההתערבות של פנחס, ניטלה כהונה גדולה מבני אלעזר ועברה לבני אתמר. אך צאצאיו של אתמר גם הם חטאו, כך אנו שומעים על בני עלי שהיו חטאים ונצלו את הכהונה שלהם לרעה ועל כן מגיע אלקנה מבני בניו של קרח שגם הוא העביר ביקורת על הכהנה הגדולה של אהרון ואמר:

" וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים"

בימי דוד המלך מוזכרים שני כהנים, צדוק ואביתר, אך אביתר הנו נאמן לאדניה המורד בדוד ועל כן מעובר מתפקידו והכהן שנשאר הנו צדוק שהנו נאמן ביתו של דוד ומאז והלאה הכהנה הגדולה נקשרה בבית צדוק. צדוק, בשליחות המלך דוד הוא זה שמושח את שלמה למלך, יחד עם נתן הנביא ובניהו בן יהוידע.

חלק מן חוקרי המקרא מדברים על כך שהשם צדוק מזכיר את שמם של המלכים- כהנים הכנענים בני יבוס, מלכי- צדק, אדני- צדק ועוד.

ברצוני לטעון שקשר זה אינו מקרי. אנו פוגשים את מלכיצדק מלך שלם שהוא כהן כבר בימיו של אברהם. זוהי כהונה שאינה קשורה לדרך התורה וזרע אהרון, מסיבה מובנת מאליה, שהרי אהרון עוד לא נולד. חוקרי התנ"ך טוענים שכהנים אלו הם למעשה כהני העיר יבוס- אך בהנחה שדברים אלו אינם נכונים וצדוק כדברי המקרא הוא כהן מבית אהרון, אולי לא סתם נקשר שמו של צדוק בשושלת הכהונה היבוסית. כהונתו של מלכיצדק היא כהונה הנובעת מן הטבע, מן המציאות.

זוהי כהונה שכנראה זכו לה אנשים צדיקים, שצדיקותם נתנה להם את ההיבט המיסטי של חייהם. אך זוהי צדיקות של הכרה בצדק וביושר- כמו מלכיצדק שמגיש לחם ויין לאברהם אבינו. מלכיצדק הנה דמות ששואבת את כהונתה לא מלמעלה אלא מלמטה.

מה שמייחד את בני צדוק הנה נאמנותם. צדוק נבחר לכהונה גדולה בגלל הנאמנות שלו לבית דוד. בני צדוק הנם נאמנים להשם. אמנם הכהונה הנה תוצר של בחירה מלמעלה, אך בני צדוק מלמדים אותנו משהו אחר, שהכהונה נשארת יחד איתם בגלל הנאמנות שלהם להקדוש ברוך הוא. לא מדובר בבחירה נצחית לכהונה, אלא כהונה שתלויה במעשים.

אולי מה שההפטרה הזאת אולי מלמדת אותנו שנאמנות לאורך זמן להקדוש ברוך הוא ובכלל, גורמת לרימום האדם ויצירת סטנדרט שונה כלפיו, לא רק בגלל נבחרותו אלא בגלל מעשיו.

אמת מארץ תצמח וכנראה לא רק אמת אלא גם המשמעות של להיות נבחר לתפקיד מסוים. למעשה, בחירת בני צדוק לכהנים העתידיים מלמדת אותנו מסר כפול, מצד אחד על החובה להישאר נאמנים למרות הבחירה מחד ועל מה שהנאמנות נותנת מאידך.

שנאמנים לאורך זמן האדם משתנה וכך גם היחס אליו, הוא עולה בדרגה ודברים שהיו מותרים נהיים אסורים ואולי גם להיפך, זהו התוצר של ההתעלות האנושית מלמטה למעלה, היחס של הלמעלה כלפי הלמטה משתנה.

יש פה מאין תחושה של גאולה, מאין רוחו של אליהו ששורה על בני צדוק- שיהיו כוהני הבית השלישי מכוח נאמונתם.

 

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין