"ההפטרה והמיתוס" הפטרת בהר-בחוקותי –  על מנהיגות האדם

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

כמו ברבות מן הפרשיות, גם בנוגע להפטרה שלנו ישנן מסורות שונות בנוגע לזהות ההפטרה אותה יש לקרוא. האשכנזים מפטירים בתפילת ירמיה ואילו התימנים והאיטלקים מפטירים מתוך דברי יחזקאל.

כפי שכתבנו, ההפטרה כמנהג האשכנזים לקוחה מתוך דבריו של ירמיהו:

יט יְקוָק עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי–בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. כ הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים. כא לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי-שְׁמִי יְקוָק. {ס}א חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל–בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם, וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם. ב כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן, עַל, גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת. ג הֲרָרִי, בַּשָּׂדֶה–חֵילְךָ כָל-אוֹצְרוֹתֶיךָ, לָבַז אֶתֵּן; בָּמֹתֶיךָ, בְּחַטָּאת בְּכָל-גְּבוּלֶיךָ. ד וְשָׁמַטְתָּה, וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת-אֹיְבֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ: כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי, עַד-עוֹלָם תּוּקָד. {ס}
ה כֹּה אָמַר יְקוָק, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-יְקוָק, יָסוּר לִבּוֹ. ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. {ס}
ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיקוָק; וְהָיָה יְקוָק, מִבְטַחוֹ. ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. י אֲנִי יְקוָק חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו. {ס}
יא קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל. יב כִּסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן–מְקוֹם, מִקְדָּשֵׁנוּ. יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְקוָק, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; יסורי (וְסוּרַי) בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְקוָק. {פ}

יד רְפָאֵנִי יְקוָק וְאֵרָפא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה.

הנושא המרכזי של ההפטרה הנו האיסור לשים את מבטח הלב באדם והחובה לבטוח באלוקים.

מההפטרה נשמע שחטא זה חרוט בלב של יהודה וסופו שהוביל לעבודה זרה. מי שישים את מבטחו בהשם יהיה כעץ ששורד אפילו שנות בצורת קשות. השם הוא מקור החיים בו יש לבטוח. חטאת יהודה היא עבודה במקום עץ רענן, במקום האשרה שנישאת על הגבעה. חשוב לציין, לא נראה שירמיה מדבר שעבדו במקומות אלו עבודה זרה אלא מדובר כאן בעבודת אלוקים, אך במקומות שהם לא המקדש, במקומות בהם העמים האחרים עובדים את אלוקיהם. זוהי העבודה שמתרחשת כאשר האדם בוטח באדם אחר, כאשר האדם הולך רק אחרי ההגיון שלו. הוא מסגל לעצמו תמונת עולם שמתעלמת מדבר השם וסומכת רק על האדם וההגיון שלו. אך היגיון האדם הוא משענת קנה רצוץ, הוא לא משהו שאפשר לבנות עליו ובעקר היא אינה עומדת במבחנים ארוכי טווח.

אדם הבוטח בהשם הוא כעץ השתול על פלגי מים. האלוקים הוא המשקה את העץ, האלוקים הוא מקווה המים ממנו העץ גדל הוא מקור מים חיים. העץ שהוא האדם הבוטח בהשם יציב ויכון גם בבצורת וגם ברוח. זאת בניגוד לאשירה שהנה אמונה בעץ ולא באלוקים, שתגרום לכך שהשדה יבול, שהאדמה תהיפך למלחה ועוד.

גם הפטרת יחזקאל עוסקת בנושא דומה:

א וַיְהִי דְבַר-יְקוָק, אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם, הִנָּבֵא עַל-רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל; הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקוִק, הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם–הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים. ג אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן, לֹא תִרְעוּ. ד אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ. ה וַתְּפוּצֶינָה, מִבְּלִי רֹעֶה; וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, וַתְּפוּצֶינָה. ו יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל-הֶהָרִים, וְעַל כָּל-גִּבְעָה רָמָה; וְעַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. ז לָכֵן רֹעִים, שִׁמְעוּ אֶת-דְּבַר יְקוָק. ח חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקוִק, אִם-לֹא יַעַן הֱיוֹת-צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה, וְלֹא-דָרְשׁוּ רֹעַי, אֶת-צֹאנִי; וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם, וְאֶת-צֹאנִי לֹא רָעוּ. ט לָכֵן, הָרֹעִים–שִׁמְעוּ, דְּבַר-יְקוָק. י כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְקוִק, הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה. {ס}
יא כִּי כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְקוִק: הִנְנִי-אָנִי, וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. יב כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת–כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל. יג וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יד בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל. טו אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְקוִק. טז אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט. יז וְאַתֵּנָה צֹאנִי, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקוִק: הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין-שֶׂה לָשֶׂה, לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים. יח הַמְעַט מִכֶּם, הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ, וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם, תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם; וּמִשְׁקַע-מַיִם תִּשְׁתּוּ–וְאֵת הַנּוֹתָרִים, בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן. יט וְצֹאנִי–מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה, וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה. {פ}
כ לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקוִק–אֲלֵיהֶם: הִנְנִי-אָנִי–וְשָׁפַטְתִּי בֵּין-שֶׂה בִרְיָה, וּבֵין שֶׂה רָזָה. כא יַעַן, בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ, וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ, כָּל-הַנַּחְלוֹת–עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה, אֶל-הַחוּצָה. כב וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז; וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין שֶׂה לָשֶׂה. כג וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד, וְרָעָה אֶתְהֶן–אֵת, עַבְדִּי דָוִיד; הוּא יִרְעֶה אֹתָם, וְהוּא-יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. כד וַאֲנִי יְקוָק, אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, וְעַבְדִּי דָוִד, נָשִׂיא בְתוֹכָם: אֲנִי יְקוָק, דִּבַּרְתִּי. כה וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ; וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח, וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים. כו וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי, בְּרָכָה; וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ. כז וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת-פִּרְיוֹ, וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ, וְהָיוּ עַל-אַדְמָתָם, לָבֶטַח; וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְקוָק, בְּשִׁבְרִי אֶת-מֹטוֹת עֻלָּם, וְהִצַּלְתִּים, מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם.

בהפטרה זו יחזקאל מבקר קשות את מנהיגי ישראל, שמדומים לרועים וטוען כלפיהם שחוסר ההגנה שלהם, חוסר היוזמה שלהם הוא זה שהוביל לגלות ומשאיר את ישראל בגלות. רק השם הוא זה שיקבץ את ישראל כבקרת רועה עדרו ששם לב לכל כבש וכבש שיש לו. היחס הנכון של הרועה הוא להכיר את הצאן ולדעת מי היא הכבשה הרזה ומי היא הכבשה השמנה, מי השה הבריה ומי השה הרזה. בדברי יחזקאל טמונה הביקרות על חוסר המעש של מנהיגי ישראל ועל חוסר היכולת שלהם להנהיג.

לאחר שהשם ירעה את ישראל הוא ימנה את דוד עבדו מחדש להיות נשיא בתוכם. יש לשים לב שלא כתוב שדוד ימונה למלך אלא לנשיא. יחזקאל לא רץ לחדש את המלוכה שהכזיבה. המלוכה היא רועי ישראל עליהם מדבר יחזקאל. יחזקאל שואף שדוד יהיה נשיא, כמו אברהם אבינו שהיה נשיא אלוקים בקרב העם הארץ אך לא היה המלך.

מושח המלכים הגדול, הלוא הוא שמואל, גם הוא לא רצה כלל שיהיה מלך לישראל. הוא שאף שישראל לא ישענו על אדם ספציפי, על דמות שתמלוך עליהם. אפילו משה רבינו, לא שאף להנהיג לבד. הוא שאף לעזרת הזקנים, לעזרת הנשיאים, רק מתי שהן ההנהגה של נכבדי השבט- הנהגת הזקנים הכזיבה ומתי שהנהגת הנשיאים הפוליטית מכזיבה פעם אחרי פעם, משה לוקח על עצמו את ההנהגה ביחידות וגם אז הוא שותף בה לאהרון ומרים ומבקש מהשם למנות זקנים חדשים.

מלך הנה דמות מרכזית שהכל נע סביבה. שיש מלך, שיש רועה העם מתרגל לכך שיש מישהו שניתן לפנות אליו, מישהו שפותר את הבעיות. שאותו מלך נאמן לקדוש ברוך הוא אין בעיה. הבעיה מתחילה כאשר אותו מלך חושב שרק הוא יכול להנהיג, שאין לו ולביתו תחליף. מלך שמשדר משהו כזה, בסופו של דבר גם העם יחוש כלפיו באותה הצורה. סביב אותו המלך יתפתח פולחן אישיות, תתפתח עבודה זרה.

ההנהגה האידיאלית של עם ישראל הנה הנהגה שבטית עם גורם שמארגן את מערכת היחסים של השבטים השונים. לא אדם אחד, אלא כל שבט ושבט מונהג על ידי זקני העדה שלו, על ידי בית הדין שלו, על ידי הנשיא שלו ושיש צורך מתאספים למקום אשר יבחר השם ודנים איך לנהל את הארץ. הנשיא לא רם על שאר השבטים, אלא הוא נשיא הנשיאים שמארגן את הדעות והעמדות של כלל השבטים ובדבריו משקף את האינטרס האלוקי, נשיא אלוקים אתה בתוכנו.

הבטחון באדם דומה הוא לבטחון באלי עץ ואבן. אי אפשר לבטוח באדם, כדברי ירמיהו האדם הוא נע ונד ברוח, אין לו שורשים, אין לו מחיה בבצורת, הוא בר חלוף. אי אפשר לבטוח באדם שכל הזמן עומד בפני פיתוי לחשוב על עצמו לפני שהוא חושב על העם שלו.

ירמיה ויחזקאל כבר חיים בתקופה בה האימפריות הגדולות מתחילות את עלייתן. האימפריה הבבלית, האימפריה האשורית ועוד. בראש האימפריה עומד מלך.

מלך שהכריע את ישראל. בקלות ניתן לחשוב שהפתרון לכך הוא ללכת אחרי מלך חזק יותר, עוצמתי יותר, שיגאל את ישראל. אך יחזקאל וירמיה כאן להזכיר לנו שנבוכדנצאר שטוען שהוא בנו של מרדוך הוא סך הכל אדם והאימפריה שלו תחלוף בדיוק כמו שהוא חלף.

אל לאדם להסיר מעצמו אחריות. האדם חייב לקחת אחריות על חייו ועל זהותו וללכת רק אחרי האלוקים. לא אחרי מלכים, לא אחרי רועים בני אדם.

דתות רבות העמידו בראשם אדם, תרבויות אליליות רבות העמידו בראשם מלך שהפך עצמו לאל. אימפריות רבות העמידו בראשם כהנים שחשו שהם הצינור היחיד הצדק ולאלוקים. ירמיהו ויחזקאל מזהירים בדיוק מכך.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין