פרשת נשא: לשתות או לא לשתות? תובנות שניתן ללמוד מהנזיר הרשלן

תמר גרין אייזנשטאט

תמר גרין אייזנשטאט למדה במדרשת או"ת לינדנבאום בשנת 1991. כיום היא עורכת-דין בניו-יורק הלומדת בישיבת מהר"ת.

.

 פרשת השבוע, פרשת נשא, מציגה מבט מעמיק על חייו הסגפניים של הנזיר הכולל הוראות כיצד הופך אדם לנזיר, מה על הנזיר לעשות בתום תקופת נזירותו, ומה מותר ואסור לו לעשות במהלך תקופת נזירותו, כגון איסורים על צריכת מוצרים המכילים אלכוהול/מיוצרים מענבים, קיצוץ וגילוח השיער ומגע עם גופות.

תוך כדי הסקירה על אודות הנזיר אנו נתקלים בפסוק י"א ובכלל אחד תמוה: אם אדם נפטר בנוכחות הנזיר, תקופת הנזירות של הנזיר מסתיימת באופן מיידי, ועם השלמת תהליך ההיטהרות הרגיל שיש לבצע בעקבות מגע עם מת, על הנזיר להביא מספר קורבנות לכהן על מנת להשיג כפרה מיוחדת לנפשו: "וכפר עליו מאשר חטא על-הנפש". או אז מורשה הנזיר להתחיל תקופת נזירות בשנית.

אך מדוע זה מוטל עונש כה כבד על הנזיר שנטמא למת על אף שהמקרה שקרה איננו באשמתו? נזיר יכול להימנע מכניסה לבית קברות או משהייה בקרבת ערש דווי, אך כיצד בדיוק יוכל למנוע מאדם למות בפתאומיות בנוכחותו?

בפירושו לפסוק זה מסביר רש"י שהנזיר המדובר נענש מפני "שלא נזהר מטומאת המת", כלומר, ששבועת הנזיר היא כה חמורה עד כי עליו לעשות מעל ומעבר עד לרמה הגבוהה ביותר כדי להימנע מכל מצב שבו הוא עלול להיחשף למת.

רש"י מוסיף ומצטט את אמירתו המפורסמת של רבי אלעזר הקפר (ספרי במדבר ל', מסכת נזיר בתלמוד הבבלי דף י"ט ע"א ו-כ"ב ע"א, ומסכת תענית דף י"א ע"א) שלפיה חטאו של הנזיר שנטמא למת הוא "שציער עצמו מן היין". אמירה זו מעוררת שאלה – מה הקשר בין הדרישה שנזיר יימנע מטומאת מת ובין ויתורו על צריכת אלכוהול? וממתי אנו מענישים את מי שאינו צורך אלכוהול להנאתו, במיוחד כשידוע לנו מהמדרש שרבי אלעזר הקפר התבטא נגד צריכת אלכוהול באומרו: "נכנס יין שהוא שבעים, ויצא סוד שהוא שבעים" (מדרש תנחומא על פרשת שמיני פרק ז' סימן ו')?

ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, ה"כלי יקר", הסביר את אמירתו של רבי אלעזר הקפר בהבהירו שאין משבחים אדם על בחירתו להפוך לנזיר, ושמותר לאדם לעשות כן רק במצבים מאוד מסוימים, כגון לצורך עבודה על פגם מסוים באופיו. הוא טוען שאדם מן הישוב שכבר מושקע בלימוד תורה ובקיום המצוות כלל אינו זקוק למגבלות סגפניות נוספות כדי לעבוד את ה' ברמות הגבוהות ביותר, כפי שנכתב בפירושו לפסוק י"א: "כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר".

כלומר, אין אנו מעלים על נס את הוויתור על תענוגות הגוף כגון שתיית יין, ההיפך הוא הנכון: התנזרויות שכאלה נחשבות להתנהגויות בעייתיות המביאות אדם לידי פיתוי. לפיכך, אפילו כישלונות שנדמה כי היו כרוכים בסיכון נמוך, כגון היותו נוכח בעת שאדם החזיר נשמתו לבורא, הופכים למדאיגים במיוחד בשל הנדר הלא-רצוי שנדר. כפי שכותב ה"כלי יקר": "כי אילו היה שמח בנזירות זה היה נזהר בשמירה יתירה מן הטומאה".

על אף שחיי הנזיר המקראי נדמים מיושנים וזרים לנו, ניתן למצוא כמה קווי דמיון בינם ובין אורח חיינו הסגפני בתקופת הקורונה. היבטים רבים בחיינו בשנה ורבע האחרונות, שהיו שקטים ומכונסים יותר, החלו ללבוש צורה נזירית: שערנו גדל פרא, מבחר הבגדים שלנו הצטמצם, ומספר המפגשים החברתיים שלנו צנח באחת. למעשה, חלקים מסוימים באורח החיים האיטי והמבודד הזה החלו להפוך לטבע שני בעבורנו עד כדי כך שאולי יקשה עלינו להיפרד מהשגרה החדשה הזו בבוא העת, כשהעולם ייפתח שוב. עם זאת, בעודנו צועדים קדימה עלינו להזכיר לעצמנו את דברי רבי אלעזר הקפר כפי שפירש אותם ה"כלי יקר" – שחיי הנזירות, שיש בהם ערך רק בנסיבות מאוד מסוימות, למשל, במהלך סגר הכרחי – אינם נחשבים לצורת חיים אידיאלית כלל, ושלכשישוב העולם לעצמו, חייבים אנו לצאת אליו שוב וליהנות ממנו ומשלל התענוגות שהוא מציע לנו בבטחה ובבריאות. לחיים!

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין