"ההפטרה והמיתוס" הפטרת קרח – דילמת ההנהגה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת קרח מגלגלת את סיפור המלכתו השלישית של שאול המלך. בתחילת מעמד המלכת שאול, מעמד שבסופו יורד גשם באמצע קציר חיטים, אומר שמואל לעם ישראל משפט שמתכתב בצורה ישירה עם דבריו של משה רבנו כאשר הוא מבקש שהשם לא יענה למנחת קרח ועדתו. משה נופל לפני השם ואומר בהתרגשות עצומה להקדוש ברוך הוא שהוא לא נשא מהם חמור אחד ולא הרע לאחד מהם. תגובה שלא מאפיינת את ההתנהלות הרגילה שלו למול תלונות עם ישראל:

א וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו. יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה. טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם.

שמואל אומר כמעט את אותם המילים שאומר משה להשם, אך הוא אומר אותם לעם ישראל, גם הוא מדגיש שהוא לא לקח לעצמו לא שור ולא חמור:

"ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה וילכו כל העם הגלגל וימלכו שם את שאול לפני יקוק בגלגל ויזבחו שם זבחים שלמים לפני יקוק וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד ויאמר שמואל אל כל ישראל הנה שמעתי בקלכם לכל אשר אמרתם לי ואמליך עליכם מלך ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם ואני זקנתי ושבתי ובני הנם אתכם ואני התהלכתי לפניכם מנערי עד היום הזה הנני ענו בי נגד יקוק ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו ואשיב לכם"

חייבים להודות שבהקשר היסטורי הציטוט של שמואל את משה רבינו הוא מדהים, שהלוא בספר דברי הימים מתגלה ששמואל הוא מבני בניו של קרח:

ז בְּנֵי, קְהָת–עַמִּינָדָב בְּנוֹ, קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ. ח אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ, וְאַסִּיר בְּנוֹ. ט תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ, עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ. י וּבְנֵי, אֶלְקָנָה–עֲמָשַׂי, וַאֲחִימוֹת. יא אֶלְקָנָה–בנו (בְּנֵי), אֶלְקָנָה, צוֹפַי בְּנוֹ, וְנַחַת בְּנוֹ. יב אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ, אֶלְקָנָה בְנוֹ. יג וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי, וַאֲבִיָּה.

המדרש מתאר איך בניו של קרח לא מתו, אלא מקום מיוחד השתייר להם בגיהנום שממנו אמרו שירה וניצלו. ואכן אנו מוצאים עשרה מזמורים, בספר תהילים, המיוחסים לבני קרח.

חייבים להודות, שמעיון בספר שמות, הטענה של קרח להנהגה, היא לא מופרכת, בספר שמות, נראה שמשפחת קרח היא אחת המשפחות המשמעותיות של שבט לוי עוד במצרים, משפחה שעומדת בפני עצמה במקביל ראשי בתי האב של יתר השבט:

טז וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי, לְתֹלְדֹתָם–גֵּרְשׁוֹן, וּקְהָת וּמְרָרִי; וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. יז בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי, לְמִשְׁפְּחֹתָם. יח וּבְנֵי קְהָת–עַמְרָם וְיִצְהָר, וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל; וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת, שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. יט וּבְנֵי מְרָרִי, מַחְלִי וּמוּשִׁי; אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי, לְתֹלְדֹתָם. כ וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה; וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. כא וּבְנֵי, יִצְהָר–קֹרַח וָנֶפֶג, וְזִכְרִי. כב וּבְנֵי, עֻזִּיאֵל–מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן, וְסִתְרִי. כג וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת-אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן–לוֹ לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר. כד וּבְנֵי קֹרַח, אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף; אֵלֶּה, מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי. כה וְאֶלְעָזָמר בֶּן-אַהֲרֹן לָקַח-לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-פִּינְחָס; אֵלֶּה, רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם–לְמִשְׁפְּחֹתָם.

התורה אוחזת ביחס לקרח בלשון- משפחת הקרחי- כמו גרשון, קהת ומררי בניו של לוי.

אך מעיון בטענתו של קרח, אנו מגלים שלא היתה לו תביעה פשוטה להנהגה, קרח- בניגוד לדתן ואבירם שקוראים תיגר על הנהגת משה, לא קורא תיגר על משה ישירות אלא טוען כנגד הרעיון שכל ההנהגה מצויה במשפחה אחת. בלב הטענה שלו נמצאת האמירה שדבר זה יוביל בסוף לשחיתות- אין להתנשא על קהל השם. קרח דורש את תפקיד הכהן גדול, כיוון שלא משנה עד כמה משה ואחיו הם צדיקים לא הגיוני שמשפחה אחת תתנשא על קהל השם.

אנו יודעים את הסוף, טענתו של קרח לא התקבלה- אך היא לא נתקבלה לא בגלל שאין בה גרעין של אמת, אלא בגלל דבריו הכנים של משה, לא חמור אחד מהם נשאתי, לא הרעתי לאף אחד מהם. משה טוען כלפי קרח, לא נהגתי בשחיתות, משפחתי לא נהגה בשחיתות, לא מגיע לנו התייחסות כזו. הקדוש ברוך הוא מקבל את טענתו של משה ומתברר שאולי הטענה של קרח היא נכונה עקרונית, אך היו מעורבים בה גורמים זרים ושהיא קיבצה אליה אנשים רשעים שיטענו יחד איתו, זה לעולם סימן לא טוב, טענה נקייה מקבצת סביבה אנשים נקיים, טענה אינטרסנטית מקבצת סביבה אנשים בעלי אינטרס.

אך הרעיון היסודי של קרח, כל העדה כולם קדושים לא נעלם מן העולם. אנו יודעים שאלקנה ולאחר מכן בנו שמואל- הצאצאים של קרח, מהווים אלטרנטיבה מוסרית לבניו של עלי שהושחתו על ידי שנים ארוכות מדי של שלטון. אנו יודעים ששמואל שעולה להנהגה משנה את האופי שלה ולא נשאר יושב במקום אחד ומחכה שעם ישראל יגיע אליו, אלא מבזר את השלטון ונותן עוצמה גדולה עוד יותר למרכזים המקומיים ועובר ממקום למקום לשפוט.

והנה, עם ישראל דווקא בתקופתו מבקש מלך, מבקש לחזור להנהגה מרכזית. דבר זה מנוגד לכל האתוס של משפחת קרח, של ביזור השלטון, של שלטון שלא ממוקד באדם אחד, אלא בחברה כולה.

שמואל מזהיר את עם ישראל מדבר זה, מהעוצמה הגדולה מדי של המלך, עוצמה שיכולה להוביל לשחיתות, אך העם לא שומע. באמת, מי שנבחר למלך הוא האדם הכי לא מלוכני שיש, גם לאחר ששמו עולה בגורל ההמלכה בהמלכתו הפומבית הראשונה (וסך הכל המלכתו השניה)- הוא חוזר לחרוש את שדהו, הוא לא רוצה בשלטון. ובאמת ישנם גורמים בעם, שמסכימים עם שמואל, שאין באמת צורך במלך ולא מתייחסים לשאול, ככזה.

רק שסכנה ממשית עומדת על עם ישראל מבני עמון עולה שאול למלכותו ממש ומתנהג כמלך ומארגן את עם ישראל. אך למרות ההצלחה אין הדבר אומר שדעתו של שמואל נוחה עם המהלך של המלכת שאול. זהו הרקע למעמד ההמלכה השלישי, בו שמואל אומר לעם ישראל את דבריו של משה- אתם מחליפים את ההנהגה שלכם – הנהגה לא מושחתת שלא לוקחת דבר לעצמה, בהנהגה שבקלות יכולה להתדרדר לשחיתות:

" ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה ויאמר אליהם עד יקוק בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד ויאמר שמואל אל העם יקוק אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה את אבתיכם מארץ מצרים ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני יקוק את כל צדקות יקוק אשר עשה אתכם ואת אבותיכם כאשר בא יעקב מצרים ויזעקו אבותיכם אל יקוק וישלח יקוק את משה ואת אהרן ויוציאו את אבתיכם ממצרים וישבום במקום הזה וישכחו את יקוק אלהיהם וימכר אתם ביד סיסרא שר צבא חצור וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם ויזעקו אל יקוק ויאמר [ויאמרו] חטאנו כי עזבנו את יקוק ונעבד את הבעלים ואת העשתרות ועתה הצילנו מיד איבינו ונעבדך וישלח יקוק את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד איביכם מסביב ותשבו בטח ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלך עלינו ויקוק אלהיכם מלככם ועתה הנה המלך אשר בחרתם אשר שאלתם והנה נתן יקוק עליכם מלך אם תיראו את יקוק ועבדתם אתו ושמעתם בקלו ולא תמרו את פי יקוק והיתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחר יקוק אלהיכם ואם לא תשמעו בקול יקוק ומריתם את פי יקוק והיתה יד יקוק בכם ובאבתיכם גם עתה התיצבו וראו את הדבר הגדול הזה אשר יקוק עשה לעיניכם הלוא קציר חטים היום אקרא אל יקוק ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יקוק לשאול לכם מלך ויקרא שמואל אל יקוק ויתן יקוק קלת ומטר ביום ההוא ויירא כל העם מאד את יקוק ואת שמואל ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל יקוק אלהיך ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך ויאמר שמואל אל העם אל תיראו אתם עשיתם את כל הרעה הזאת אך אל תסורו מאחרי יקוק ועבדתם את יקוק בכל לבבכם ולא תסורו כי אחרי התהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה כי לא יטש יקוק את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל יקוק לעשות אתכם לו לעם"

כפי שאנו רואים, לבסוף מתמנה שאול ושמואל אומר לעם לא להתבלבל- כל סוגי ההנהגה של עם ישראל "שאולים" מהשם, כולל המלך. האלוקים הוא המנהיג האמיתי של עם ישראל.

שמואל, כמו קרח זקנו, מבין שהרצון להנהגה מרכזית היא מסוכנת- מסוכנת מבחינה רוחנית, האדם, המלך, הוא תחליף של אל. זוהי הסכנה הגדולה ביותר בתופעת המלוכה, שמתפתחת תופעה של הערצה לאדם כאילו הוא אלוקים. מה שבדרך קורה אחרי שדבר כזה מתפתח הוא שהמלך משתכנע מן העם ומתחיל להתנהג כאילו הוא מעל עדת השם. זהו מעגל המזין את עצמו.

המלוכה קשורה באופן מובהק לתרבות האלילית, המלכים ראו בעצמם אלים, העם ראה את המלך כאל המהלך על האדמה. מלוכה לעולם לא מתחילה כך, היא מתחילה בשאיפה לטוב, אך היצר של האדם להרגיש שאין שום דבר מעליו הוא כה חזק, שמרגע שהוא מקבל את ההזדמנות- חייבים להזכיר לו כל הזמן שהוא מוגבל, שיש שמים מעליו, שמים שיכולים להוריד גשם בעת קציר חיטים.

שאלת העומק היא מה הדבר המנחה את עם ישראל, כמה המלך מודע לסכנה בתפקידו. הנהגה היא דבר קשה, הכוח הוא גורם מפתה. משה רבינו ידע זאת ונזהר ונשמר, שמואל ידע דבר זה ונזהר ונשמר. קרח השתמש בטיעון זה בצורה לא הגונה ולכן נענש.

דומה שאלו דילמות שמלוות אותנו עד יום זה ממש

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין