"ההפטרה והמיתוס" הפטרת חקת – הנהגה על פי רוח השם

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה שלנו מגוללת את סיפור מלחמת יפתח הגלעדי בבני עמון. יפתח הוא אחת מן הדמויות המרתקות בספר שופטים. הוא מוגדר על ההתחלה כגיבור חיל, ובמקביל אנו שומעים שהייחוס שלו בעייתי. הוא פרי הקשר של גלעד ואישה זונה.
 
דמותו של יפתח מאיימת על בני גלעד והם מגרשים אותו. כתוצאה מגירושו של יפתח מתקבצים סביבו אנשים ריקים.
 
א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא, בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה; וַיּוֹלֶד גִּלְעָד, אֶת-יִפְתָּח. ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת-גִּלְעָד לוֹ, בָּנִים; וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי-הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת-יִפְתָּח, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ–כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת, אָתָּה. ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב; וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ. {פ}
 
המונח גיבור חיל מופיע בתנך כמה וכמה פעמים, שמתוארת גלות החרש והמסגר בספר מלכים נאמר:
 
"וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ"
 
גיבורי החיל אינם דווקא אנשים חזקים, אלא אנשים שבאופי שלהם הנם אליטה, הם עומדים בניגוד לדלת הארץ, שלאו דווקא מסמנת עוני, אלא מצב קיומי.
 
גם על בועז בספר רות נאמר שהוא גיבור חיל:
 
וּֽלְנׇעֳמִ֞י (מידע) [מוֹדַ֣ע] לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃
 
כנראה המונח גיבור חיל משמעו מנהיג, או אדם עם ניחוח של מנהיגות, אדם עם כריזמה פנימית של מנהיג. זה שדחקו את יפתח מן הנחלה לארץ טוב, לא אומר שהכריזמה שלו לא קרנה לכל עבר. לכן נקבצו אליו אנשים ריקים (מענין לחשוב בהקשר זה על ריש לקיש, האמורא שהיה ראש השודדים, שיש אומרים שדמותו מזכירה את דמותו של יפתח).
 
תופעה זו אנו גם מכירים מדוד:
 
א וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, וַיִּמָּלֵט אֶל-מְעָרַת עֲדֻלָּם; וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל-בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. ב וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר; וַיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ
 
בימינו הביטוי אנשים ריקים הוא ביטוי שלילי, אך במקרה שהביטוי אנשים ריקים לבדו אינו מבטא ביטוי שלילי. ניתן לראות זאת מהמקורות האחרים בהם נאמר אנשים ריקים ובסמיכות השלילית ביחס לביטוי זה, מה שמעיד שהביטוי מצד עצמו אינו שלילי לחלוטין:
 
וַיִּתְּנוּ־לוֹ֙ שִׁבְעִ֣ים כֶּ֔סֶף מִבֵּ֖ית בַּ֣עַל בְּרִ֑ית וַיִּשְׂכֹּ֨ר בָּהֶ֜ם אֲבִימֶ֗לֶךְ אֲנָשִׁ֤ים רֵיקִים֙ וּפֹ֣חֲזִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ אַחֲרָֽיו׃
 
או:
 
וַיִּקָּבְצ֣וּ עָלָ֗יו אֲנָשִׁ֤ים רֵקִים֙ בְּנֵ֣י בְלִיַּ֔עַל וַיִּֽתְאַמְּצ֖וּ עַל־רְחַבְעָ֣ם בֶּן־שְׁלֹמֹ֑ה וּרְחַבְעָ֗ם הָ֤יָה נַ֨עַר֙ וְרַךְ־לֵבָ֔ב וְלֹ֥א הִתְחַזַּ֖ק לִפְנֵיהֶֽם׃
 
ליפתח מתקבצים רק אנשים ריקים, אך לא מעבר לכך. יפתח הופך להיות המנהיג של אלו שאין להם מקום ובדרך זו צובר עוצמה. זאת היא הסיבה מדוע שפונים אליו זקני גלעד לתשועה, יפתח מבקש בתמורה להושעת ישראל הוא מקום והנהגה:
 
ד וַיְהִי, מִיָּמִים; וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן, עִם-יִשְׂרָאֵל. ה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד, לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב. ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח–לְכָה, וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין; וְנִלָּחֲמָה, בִּבְנֵי עַמּוֹן. ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח, לְזִקְנֵי גִלְעָד, הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי, עַתָּה, כַּאֲשֶׁר, צַר לָכֶם. ח וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח, לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד, אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְנָתַן יקוקאוֹתָם, לְפָנָי–אָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ. י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד, אֶל-יִפְתָּח: יְהוָה, יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ–אִם-לֹא כִדְבָרְךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה. יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם-זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין; וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה, בַּמִּצְפָּה. {פ}
 
אנו מגלים בדברים אלו את יפתח לא רק כמנהיג המודע לכוחו ואת החשש שהוא מעורר בהנהגה הותיקה, אלא כדמות דתית- ספירטואלית, לא מישהו שראוי היה לגרשו. מתחוור לנו שיפתח שגורש, אז בניגוד לעם שעבד עבודה זרה, יש לו תודעה היסטורית, לאומית ורוחנית מובהקת, תודעה דתית מתפרצת. אך אולי ניתן לומר שחלק מן החשש של זקני גלעד היה בדיוק בגלל הנקודה הזו, חשש מפני רוח מתפרצת שלעיתים הולכת כנגד כל היגיון. אך דומה שבשלב ראשון חשש זה אין לו כל בסיס. יפתח מגייס את כל הרוח שיש בו ודרכו פונה למלך עמון:
 
יב וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים, אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה-לִּי וָלָךְ, כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי. יג וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח, כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק, וְעַד-הַיַּרְדֵּן; וְעַתָּה, הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם. יד וַיּוֹסֶף עוֹד, יִפְתָּח; וַיִּשְׁלַח, מַלְאָכִים, אֶל-מֶלֶךְ, בְּנֵי עַמּוֹן. טו וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה אָמַר יִפְתָּח: לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב, וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. טז כִּי, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-יַם-סוּף, וַיָּבֹא קָדֵשָׁה. יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח, וְלֹא אָבָה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בְּקָדֵשׁ. יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר, וַיָּסָב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת-אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן; וְלֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב. יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן; וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל, נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי. כ וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, עִם-יִשְׂרָאֵל. כא וַיִּתֵּן יקוק אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, בְּיַד יִשְׂרָאֵל–וַיַּכּוּם; וַיִּירַשׁ, יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא. כב וַיִּירְשׁוּ, אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי–מֵאַרְנוֹן, וְעַד-הַיַּבֹּק, וּמִן-הַמִּדְבָּר, וְעַד-הַיַּרְדֵּן. כג וְעַתָּה יקוק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵי, עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאַתָּה, תִּירָשֶׁנּוּ. כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ–אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יקוקאֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ–אוֹתוֹ נִירָשׁ. כה וְעַתָּה, הֲטוֹב טוֹב אַתָּה, מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב: הֲרוֹב רָב עִם-יִשְׂרָאֵל, אִם-נִלְחֹם נִלְחַם בָּם. כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה–וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא. כז וְאָנֹכִי, לֹא-חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה, לְהִלָּחֶם בִּי: יִשְׁפֹּט יקוק הַשֹּׁפֵט, הַיּוֹם, בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן. כח וְלֹא שָׁמַע, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, אֶל-דִּבְרֵי יִפְתָּח, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו. {פ}
 
הנאום ההיסטורי של יפתח כלפי מלך עמון, נאומו הלאומי של יפתח נתקל בטעם מדיני מצד המלך- ישראל לקחו את ארצנו. אך יפתח ממשיך ומספר את קורות ישראל במדבר, את יד השם שהנחתה את ישראל ובכך זוכה להתעלמות מצד מלך עמון. כתוצאה מדברים אלו יורדת על יפתח רוח השם רוח השם.
 
כט וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְקוָק, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיקוק, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיקוָק, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה. {פ}
 
נדר יפתח הנודע – שנאמר שנחה עליו רוח השם.
 
אך דווקא המעשה שנעשה מתוך רוח השם, נחשב כאחד הנדרים הלא מוצלחים במקרא וזאת בלשון המעטה. רוח השם הופכת לנדר, שלאחר הנצחון מתברר כנדר נוראי.
 
לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ. לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}
 
לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְקוָק, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב. לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְקוָק–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יקוק נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ–מִבְּנֵי עַמּוֹן. לז וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי). לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מ מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי–אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה. {פ}
 
רבו החולקים אם בת יפתח אכן עלתה לעולה או לא. יש המסבירים שהיא מתה בבתוליה ויש המסבירים שכפשוטו. אך בין כך ובין כך ברור שזו לא היתה התוצאה הרצויה. יפתח לא רצה שבתו תהא זו שתצא מביתו לקראתו והוא יפגוש דווקא אותה לאחר הנצחון הגדול. ברור גם שיפתח חי בעולם בו למילים יש משמעות מרובה, נדר, מקיימים. יותר מכך, נראה שבתפיסתו של יפתח, הנדר הוא הסיבה לנצחון. כך גם חושבת בתו.
 
במיתוס היווני מוכר סיפורה של איפגיניה שאביה מקריב אותה לאלה ארמטיס בעת מלחמת טרויה. בכלל, המוטיב של הקרבת בת על ידי אביה מוכר מאוד, ההקרבה נעשית כאקט דתי ונחשב לאקט של דבקות דתית נשגבת.
 
אך דומה שסיפורו של יפתח וסיפורה של בת יפתח, מלמדים אותנו מסר הפוך. יפתח שהנו בעל כריזמה מנהיגותית, יפתח בעל הדבקות הדתית- פועל מתוך רוח השם. פועל מתוך שאר הרוח, אך ההחלטות שהוא מקבל על בסיס הרוח, הנן החלטות נמהרות, לא נכונות.
 
דומה שזהו ההבדל העמוק בין מנהיג לנביא. כנראה ישנה סיבה מדוע המנהיג הוא לא הנביא, מדוע המלך הוא לא הכהן. הפרדת הרשויות כה נזקקת, כי כאשר פועלים מתוך דבקות דתית, מתוך כריזמה אישית, מתקבלות החלטות שהנן לא מתאימות למנהיג, אולי אפילו לא מתאימות לחיים האישיים של האדם. צריכה להיות הבדלה בין ההנהגה הדתית שקשורה לרוח השם, לבין ההנהגה הלאומית. יש הבדל בין התנהלות בחיים האישיים לבין התנהלות שבוקעת מתוך תודעת דבקות של רוח השם.
 
האדם אמור לחיות מתוך הסדר, אמור לחיות כך שהדבקות היא ברוח השם מרכזית בחייו, אך לא מנחה את החלטותיו, ההחלטות אמורות להגיע ממקום רציונלי אשר משקלל את כל המציאות כולה ולא רק את תודעת הדבקות.
 
ובאמת, דוד המלך, על אף שנחה עליו רוח הקודש, מנהיג מתוך השכל. שלמה בנו מבקש את החכמה מן האלוקים. דווקא על שאול נאמר הגם שאול בנביאים. ההנהגה הדתית, ההנהגה הכריזמאטית הדתית, לא יכולה להיות הגורם המוביל.
 
בעולם המיתי עושים הכל אבל הכל כדי להנהיג מחסד האלים. בעם ישראל מצופה שהאדם יתנהל מתוך רוח האדם.
 
רוח השם טובה לפעולות מסוימות, לתודעות רגעיות- אך יפתח לומד בדרך הקשה שלעיתים מה שצריך זה את רוח האדם.
Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין