שער הכוונות לימים הנוראים

מאת הרב שראל רוזנבלט, ר"ם בישיבת אור תורה מחנים ע"ש רוברט מ. ברן

שראל רוזנבלטעומדים אנו בפרוס ימי התשובה והתיקון, הסליחה והרחמים. ימים של דין ואהבה, של חג ושל שמחה. נרוץ ונשוב בין בית הכנסת לסעודת חג ושבת. אין כאן לפנינו לא חג אחד ואחיד ואף לא בליל של סוגי חגים שונים. כל הימים והמועדים מאלול ועד שמיני עצרת ושמחת תורה מהווים 'מערכת' אחת, מהלך רציף שיש לו התחלה ויש לו סוף וכל חג מוסיף שיעור רוחני או משאב נפשי הכרחי לטובת הצלחת המסע. אצל חלק מהאנשים בשלב מסוים ההליכה לבית הכנסת יכולה להיתפס כ'עוד' תפילה והשהות המרובה סביב השולחן כ'עוד סעודת חג' ו'עוד יום שבתון' וכדו'. אולם למען האמת בכל תפילה יש רכיב שונה וממילא גם מוזיקה שונה ומתוך כך גם התכווננות נפשית ורוחנית אחרת. 

בדברים הבאים ננסה באופן מתומצת אך לא ממצה, להציע התכווננות פנימית לחגי תשרי. מעין מדריך רוחני לימים הנוראים או סוג של 'שער הכוונות' לתפילות ולמצוות החגים. 

הקשר שלנו עם ה' יתברך זכה למספר דימויים מתוך מערכות היחסים של העולם האנושי. מלך ועבדים, אב ובנים, דוד ורעיה. בדברים הבאים נשלב בין שלושה מישורים אלו אך בעיקר בדימוי של איש ואישה. ננסה לחרוז את כל התהליך מאלול ועד לשמיני עצרת כמהלך של בניית הברית והאהבה שבין הדוד לרעיה, בין הקב"ה לכנסת ישראל. 

אלול: 

חודש אלול הוא הסוד הגדול של עם ישראל. ראש השנה הוא יום הדין. דין לא רק לעם ישראל אלא כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. אולם אנחנו אלו שיודעים את זה. וכיהודים טובים אנחנו לא מחכים שיגיע יום הדין כדי שישפטו אותנו אלא אנחנו מתחילים לתקן דרכינו ולהמשיך רחמים לעולם לפני בואו של הדין. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום! הכלל ההלכתי קובע כי המודה בקנס פטור. זאת משום שאנחנו מבינים שכאשר מישהו מודה בפשעיו לפני שהמשטרה תופסת אותו יש לכך ערך מוסף של תשובה ותיקון ויכולת המשכת רחמים. איננו מחכים שידונו אותנו מלמעלה, אלא אנחנו מתחילים לתת דין וחשבון על מעשינו. אנחנו קוראים מעצמינו למלך מלכי המלכים ומבקשים את קרבתו, את סליחתו וכפרתו. 

על פי המדרש (תנחומא כי תשא, לא) בראש חודש אלול עלה משה למרום על מנת לחדש ולתקן את אשר נשבר בחטא העגל. אופי הימים ועבודת ה' הנגזר מתוך מדרש זה יכול להיות של נסיון לעלות בהר קשה, בבחינת מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. אולם האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה, פרשת ראה) לימד אותנו על אפשרות נוספת להבין את חודש אלול. המלך בשדה "והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם". האפשרות של בניית הקשר המיוחד עם המלך נובעת דווקא מהאופי הלא-רשמי של חודש אלול. באלול אנחנו לא חגיגיים וטקסיים כמו בראש השנה וביום הכיפורים. את הסליחות אנו אומרים בבגדי חול, באישון ליל כאשר עינינו טרוטות. אין איפור. פשוט אנחנו. ודווקא אווירה לא רשמית זו היא שמאפשרת מפגש שאין בו את גינוני המלכות הראויים כאשר המפגש נעשה בארמון המלך. במישור המשלים של איש ואישה נאמר שזאת ההזדמנות של הדוד והרעיה להיפגש שלא במסגרת 'דייטים רשמיים' אלא סתם כך בעבודה או בעשיה משותפת. מצד אחד אין כאן יום רגיל שכן ישנו מפגש בין הדוד לרעיה, ומצד שני זה נעשה בתוך שגרת החיים ובתוך מקום שמאפשר ליצור את החן מתוך המפגש הבלתי אמצעי. 

ראש השנה: 

אנשים עשויים לטעות במהותו של ראש השנה. אנו מכנים חג זה כיום הדין, אך מי שמביט בתוכנן של התפילות רואה שאיננו מזכירים את חטאינו. איננו מתוודים ואיננו מבקשים סליחה ומחילה. ביום הזה אנחנו מזכירים בעיקר שני עניינים מרכזיים – המלכה וזכרון. מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון. 

ראש השנה כיום ההמלכה, מכוון אותנו בעצם לחשוב על אופן מלכותו של הקב"ה על העולם כולו, על כל יצור וכל פעול. הפרספקטיבה היא אוניברסאלית. ומכיוון שיש מלך לעולם הוא גם שופט אותו על פי החוקים של המלך. אך מבחינתנו העיקר הוא לא המשפט עצמו אלא עצם הרצון שלנו והאפשרות שלנו להכיר במלכות ה' בעולם ולהפיץ את שמו ברבים. הרבה פעמים אנחנו מתקשים לראות ולהכיר את מי שעומד מולנו מכיוון שאנחנו חושבים יותר מדי על עצמנו. המלכת ה' היא בעצם האפשרות לצאת קצת מעצמנו ולהבין שהסיפור הגדול של העולם הוא לא הסיפור הפרטי שלי אלא הסיפור הגדול של גילוי שם השם בעולם. 

מתוך נקודה זו בוקעת זעקת הזכרון. המתבונן בפסוקי הזכרונות יגלה שעניינם הוא הזכרת הסיפור המשותף וההיסטוריה ארוכת השנים של עם ישראל והקב"ה. נזכיר את נח, אברהם ויצחק ועוד. במובן הזה, בראש השנה אנחנו לא רק ממליכים מלך גדול על העולם כולו, אלא שהמלך הזה הוא אבא שלנו. הזכרון של ראש השנה הוא אפוא הזעקה של הבן כלפי אביו ברצונו להזכיר לו שהוא לא עוד אדם, הוא בנו יקירו. 

החיבור בין שניהם מביא אותנו לתובנה שראש השנה הוא למעשה יום האירוסין. וארשתיך לי לעולם. האירוסין הם בעצם הרגע של יצירת הברית והמחויבות. שלב האירוסין אינו עוסק במימוש הקשר, אלו עוד לא החיים המשותפים עצמם אלא החיבור הנשמתי והעקרוני של כריתת הברית. אך לא בין אנשים זרים אלא בין הדוד והרעיה. המלכת ה' כמוה כהצהרה על כריתת ברית והזכרונות ממלאים את הברית באהבה אינסופית. 

מה שמאפשר את הדילוג בין המלכת מלך עם יראה ופחד להמלכה שהיא אירוסין המלווה באהבה הוא העבודה שלנו בחודש אלול, בו פגשנו את המלך בשדה וכבר חייכנו ודיברנו, חידשנו את הקשר והתקרבנו. 

עשרת ימי תשובה: 

מיד אחרי האירוסין מבינים שצריכים להתחיל לעבוד קשה יותר ובלו"ז צפוף כדי לבנות את הבית ואת החיים המשותפים. עם כל הכבוד להצהרות ולכריתת בריתות, בפועל בשטח יש הרבה עבודה של גישור, תיקון ובנייה. וככל שמתקרבים לחתונה רמת הדיוק של ה'פינישים' צריכה להיות גבוהה. זו כבר לא התקרבות כללית והיכרות ראשונית, זה כבר יישור כל העקמומיות, בירור של כל המשקעים וגישור על כל הפערים. 

השו"ע פוסק (או"ח סימן תרג) שגם מי שבכל השנה מקל לאכול פת עכו"ם ישתדל על כל פנים שבעשי"ת יקפיד על כך. ממש כמו חתן וכלה בימים שלפני החתונה שרוצים להראות טוב יותר ולהשתדל יותר במציאת חן ומחוות. לא רק כאלו שהן כלפי חוץ, אלא כאלו שבאמת מבטאות את ההתרגשות הגדולה והרצון לקרבת אמת. 

יום כיפור: 

יום הכיפורים הוא יום החתונה. לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים. צאינה וראניה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. יום חתונתו זה מתן תורה. וכוונת המשנה כאן למתן לוחות שניים ביום הכיפורים (ע"פ משנה בתענית ד, ח). יום הכיפורים הוא יום שמח. יום של טהרה וכפרה הנובעות מעצם העמידה לפני ה', מהקרבה הגדולה ביותר שנאמר "לפני ה' תטהרו". יום של חתונה. לוחות שניים, התורה, הם הכתובה וההתחייבויות ההדדיות בין הקב"ה לכנסת ישראל. וכניסתו של הכהן הגדול לקודש הקדשים לפני ולפנים כמוה ככניסתם של החתן והכלה לחדר יחוד. כחסד הניתן על פני חתן כך היה מראה כהן. 

איננו אוכלים ושותים ביום הכיפורים לא רק מפני שאסור אלא כמו חתן וכלה שגילו בסוף ליל הכלולות שמרוב קירבה ושמחה הם שכחו לאכול.

הווידויים הרבים, הבכי והזעקה של י"ג מידות הרחמים נובעים מתוך התשוקה לדייק את הקשר ואת הברית, מתוך הרצון שאכן המימוש של החיים בצילו של הקב"ה ישא פרי ויצמיח חיים ולא חלילה להיפך. 

הימים שבין יום כיפור לסוכות

ימים ייחודיים עליהם אומר המדרש שאין הקב"ה מחשיב את עוונותיהם של ישראל באותם הימים (תנחומא אמור, כב) אלו הימים שבהם אנחנו מבקשים לספוג פנימה את גודל המעמד של יום הכיפורים. בניית הסוכה היא בעצם המימוש של החתונה מפני שאיננו רוצים להישאר באהבה אפלטונית. מיד בצאת הצום אנחנו מתחילים לבנות את "בית החתנים": אותו בוסתן בו יושבים החתן והכלה בכל שבעת הימים שלאחר החתונה. 

סוכות: 

הסוכה היא הצימר. היא בית החתנים. ע"פ הארי ז"ל (שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, דרוש ד), האנלוגיה של מבנה הסוכה – שתי דפנות מלאות והשלישית שיכולה להיות רק טפח – היא כתנועת חיבוק: הזרוע, האמה ופרק כף היד. הקב"ה עוטף אותנו מכל הצדדים. הסכך הוא צל השכינה. ובמשך שבעה ימים אנחנו חיים את חיינו הרגילים – מצוות סוכה נעשית ע"י אכילה, שתיה, שינה ושהות בסוכה – רק יחד עם הקב"ה. ע"פ ההלכה (שו"ע אה"ע סב, ז) האפשרות לברך את כל שבע הברכות בכל יום מהימים שלאחר החתונה תלויה ב'פנים חדשות'. והרי בכל יום משבעת ימי החג יש פנים חדשות – האושפיזין. אך לא רק האושפיזין מגיעים לבקר ולשמח את הדוד והרעיה אלא כל באי עולם, שכן שבעים הפרים אותם מקריבים בבית המקדש הם כנגד שבעים אומות העולם (תלמוד בבלי סוכה, נה ע"ב). ובעצם, אותם אנשים עליהם בקשנו להמליך את הקב"ה בראש השנה, הם אלו שבאים ונוכחים איתנו בשמחת החג.

על כן, חג הסוכות הוא חג השמחה. זמן שמחתנו. 

שמיני עצרת ושמחת תורה: 

הגמרא (סוכה, שם) מתארת את היום השמיני כיום שאחרי המסיבה הגדולה מרובת האורחים והמשתתפים. היום בו נשארים הדוד והרעיה לבד. חוזרים חזרה פנימה אל תוך הבית הטבעי, היום יומי אך עדיין רגע לפני שממשיכים בשטף החיים. עוצרים. עצרת. מבקשים לנשום פנימה את כל התהליך. נזכרים במפגש האקראי בשדה לפני כמעט חודשיים. מפגש שהוביל לבניית קשר על אדני הרצון והרחמים. קשר שהבשיל לכדי המלכה ואירוסין ומתוך כך לנסיון לדייק את המעשים ולתקנם. נזכרים ביום החתונה בו מתוך הקירבה הגדולה הגענו לטהרה וכפרה. אהבה כה גדולה שביקשה לבנות בית ולממש את האורות הגדולים בתוך הכלים הפשוטים של החיים. נזכרים גם כן בכל האורחים הרבים שהגיעו מכל העולם. אותם אנשים עליהם אנחנו מבקשים להחיל מקרא שכתוב ונברכו בך כל משפחות האדמה. וביום זה אנחנו זוכים לרקוד עוד קצת והפעם עם ספר תורה. לזכור ולא לשכוח שהיא חיינו ואורך ימינו. היא עמוד התווך של הקשר. נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה. 

היום שאחרי: 

ובכן היום האחרון בכל המסע הזה הוא לא שמיני עצרת ושמחת תורה וגם לא איסרו חג אלא היום שאחרי. היום בו חוזרים לשגרה. מטרת הריצה הגדולה לפסגות הרוח והקדושה אינה כדי להישאר שם אלא כדי לכונן חיי שגרה אחרים, כדי להמשיך את השפע והברכה אל תוך הקיום היום יומי, אל המשפחה והעבודה, במפגש עם אנשים, במשא ומתן באמונה, בתפילות עם יותר כוונה. כמו שני חברים היוצאים למסע בהרי ההימלאיה לחודשיים ועוברים חוויות משמחות ומאתגרות יחד. בשובם מן המסע ניכר כי נבנה ביניהם קשר פנימי שקשה להסביר במילים, איכות כזו שכל פעם כשיפגשו ידעו מיד כי משהו שונה ועמוק יותר יש ביניהם. כך אפשר שנרגיש בצאתנו מחודש תשרי ביחס בינינו לבין הקב"ה.

אז איזו תמונה מכל האירועים שעברנו מאלול תבחרו לתלות על הקיר? איזה נוף במסע תרצו לנצור בתוך לבכם? מה אתם שואפים עמוק פנימה? 

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין