מכחישי סרבנות גט: כך מקטינים גורמים רשמיים את התופעה הקשה

מכחישי הסרבנות, בדומה למכחישי הקורונה, יודעים ללהטט בנתונים ולהפיק מהם מסקנות שגויות המנותקות מהמציאות • כך ראינו בשבוע שעבר בדיון בוועדת החוקה בכנסת, עת פרסמה הנהלת בתי הדין נתונים על מספר סרבני וסרבניות גט על פי הגדרה שמתעלמת מראש מאלפי מקרים קיימים • דעה

מוריה דיין | 11

תקופת הקורונה הביאה לחיינו שטף של מספרים, ועימם גם את ההבנה, שעל ידי ברירה ומניפולציה של הנתונים המוצגים לציבור ניתן לייצר תמונה אלטרנטיבית למציאות הקיימת. כך לדוגמה, בואו נגיד שלצורך בדיקת היקף חומרת תופעת הנדבקים במחלת הקורונה, משרד הבריאות יבחר לפרסם רק נתונים של מספר המונשמים המחוברים למכשירי אקמו במחלקות טיפול נמרץ בבתי החולים. ואם נלך צעד רחוק יותר, בואו גם נגיד שבשל שיקולי מדיניות, משרד הבריאות הגביל את מספר מכשירי האקמו המיועדים לחולי קורונה בכל בית חולים למקסימום חמישה מכשירים, ולא זאת בלבד – גם ספר ופרסם את מספר חולי הקורונה לפי מספר החולים המונשמים המחוברים למכשירי אקמו.

אין ספק כי למחרת הפרסום, יצאו מכחישי הקורונה בכותרות ענק: "מספר חולי הקורונה קטן מאי פעם", "אין כמעט חולי קורונה במדינת ישראל", "מגפת הקורונה מאחורינו, הטיפול הוכיח את עצמו". האם הציבור היה באמת משתכנע מכותרות אלו? האם מניפולציה של מספרים המוכתבים מראש על פי הגדרות שאינן משקפות את המציאות העובדתית הייתה מצליחה לעבוד על הציבור?

אז מה שלא עובד עם הקורונה, משום מה עובד בהחלט בכל הקשור לתופעת סרבנות הגט. מדי שנה בתי הדין הרבניים מפרסמים את מספר מסורבי הגט על פי הגדרתם, והכותרות חוגגות. כך קרה גם ברביעי האחרון בדיון בוועדת החוקה בכנסת, עת פרסמה הנהלת בתי הדין נתונים על מספר סרבני וסרבניות גט, על פי הגדרה שמראש אינה לוקחת בחשבון אלפי מקרים. ואפרט.

הגדרת בתי הדין לסרבנות גט, כפי שהוצגה בוועדה, מותנית בשלושה תנאים – ראשית, נדרש כי בית הדין פסק חיוב בגט או כפיה. שנית, נדרש כי נקבע מועד לסידור גט, ולבסוף – נדרש כי בעל/ת הדין הסרבן/ית לא הגיע לדיון. על פי הגדרה זו, ארגוני הנשים באמת יכולים לשים את המפתחות על השולחן ולחפש אתגר חדש, שכן היא מייצרת מציאות בה מספר המקרים של סרבנות הגט כל כך מצומצם, כך שאין הצדקה להתייחסות רצינית לתופעה.

אבל האם אכן כך נכון לבחון את היקף תופעת סרבנות הגט? התשובה לכך נעוצה בנתון בולט ומשמעותי שהונח אף הוא על שולחן הוועדה, אשר מספר סיפור אחר. הכוונה לנתון לפיו גם לפי רישומי הנהלת בית הדין, יש מדי שנה בין 2,000 ל-3,000 תיקי גירושין הנמשכים יותר משנתיים. יודגש – הכוונה לתיקי גירושין בלבד שאינם דנים במזונות, רכוש או משמורת, רק גירושין. מה קורה באותם תיקים? האם מישהו חושב שיש הצדקה למשוך תיק גירושין תקופה כל כך ארוכה? רבנו ירוחם סבר שדי בשנה של סכסוך כדי לשים קץ לנישואין שכשלו, ואפילו הגר"ח פלאג'י שהחמיר – מדבר על שנה וחצי. אז שנתיים? האם מישהו חושב שסביר לעכב גט תקופה ארוכה כל כך? אליבא דבתי הדין ומחפשי הכותרות – מקרים אלו אינם נספרים כלל תחת הגדרת סרבנות גט, משום שלא ניתן בהם פסק דין לחיוב או לכפיה. כך נוצר מעגל מניפולטיבי של נתונים המוגבלים מלכתחילה להגדרה מצמצמת, שאינה משקפת את העובדות והמציאות בשטח.

בסופו של יום, כולי תקווה, שהפעם לא ניפול כולנו שוב לבור הזה, שכל כך קל להישאב אליו, אלא נביט היטב בנתונים ונלמד את משמעותם האמיתית. 3,000-2,000 זוגות המעוכבים בחייהם יותר משנתיים, הם לא דבר של מה בכך, והם פניה האמיתיות של תופעה קשה, שלצערנו, קיימת עדיין במלוא עוצמתה. מכחישי הסרבנות, בדומה למכחישי הקורונה, יודעים ללהטט בנתונים, ולהפיק מהם מסקנות שגויות המנותקות מהמציאות. חברותיי ואני בארגוני הנשים המכירות את המציאות בשטח, יודעות כי מוקדם עדיין להניח את המפתחות על השולחן, ומעדיפות להשקיע את המאמצים בהגדלת מספר מכשירי האקמו לצד המשך הספקת החמצן לאלפים אחרים שמבקשים שלא להגיע אל הקצה.

הכותבת היא עו"ד וטוענת רבנית מטעם ארגון יד לאישה מבית רשת אור תורה סטון, שמייצג עגונות ומסורבות גט

לקריאת הטור דעה באתר ישראל היום

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין