"גרים מספרים"- גיור תרבותי – יש כזה דבר

הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס-עמיאל להכשרת שליחים, אור תורה סטון

גיור הלכתי יוצר שינוי רוחני בנשמתו של האדם, אבל לעיתים האדם המתגייר לא מצליח לשנות את תרבותו וערכיו במקביל לגיור הדתי. נכון הדבר שגיור הוא הצטרפות לדת היהודית, אבל יש בו גם ממד של הצטרפות לתרבות היהודית, לראש היהודי, לגסטרונומיה היהודית, לערכים היהודים, לנימוסים והליכות ולכל דבר שיש בו ריח יהדות, ויהודים.

הבדלים בין-תרבותיים קיימים בין עמים ומדינות וקבוצות אתניות שונות. הרקע התרבותי והסביבה שבה אנשים גדלו יוצרים ומעצבים את האדם ואת אופיו. התרבות שבה אדם גדל מהווה גם את הפרשנות האישית למצבים שונים בחיי האדם. הבדלים תרבותיים משפיעים גם על האינטראקציה בין אנשים. הנוהג שבעולם הוא שאדם מצטרף לדת, לעם, או ללאום, על ידי השתלבות חברתית ותרבותית. מעניין שהיהדות היא ייחודית בכך שההצטרפות הדתית מהווה גם הצטרפות תרבותית. מי שמאמץ למשל את הדת הנוצרית, איננו נדרש לאמץ את התרבות של אחד העמים הנוצרים אבל מי שמאמץ את הדת היהודית אכן אימץ את תרבותם הייחודית של היהודים.

ההבדלים הבין תרבותיים נשמרים כאשר אנשים עולים מקהילות ישראל בתפוצות וכך נוצרת מציאות רב תרבותית בחברה הישראלית. כל תרבות מביאה עמה ניחוח אחר ולכן קיים מגוון רחב של תרבויות ודרכי התנהגות שונות. לדעתי יש חשיבות לכך שגם באולפני הגיור המכינים את האיש או האישה לקראת גיור, ילמדו את המועמדים לגיור קודים שונים של התרבות הדתית ושל התרבות הישראלית, כך נוכל להקל עליהם את השילוב בחברה והקליטה במדינת ישראל.

לפני מספר חודשים נוכחתי בברית מילה של בן של זוג גרים. האיש והאישה הכינו את עצמם, למדו היטב ושמרו מצוות. ביתם הפך לבית כשר ושומר מצוות והם הרגישו את עצמם מחויבים לעולם היהודי. כמאתיים אנשים הוזמנו לטקס ברית המילה של בנם הבכור. האבא קיבל את האורחים והציבור המתין לתינוק ולאמו במשך מספר שעות עד שהתברר שהאם מסרבת להביא את התינוק ולהושיבו על הכסא של אליהו. האם רצתה לקיים את מצוות ברית המילה, אבל פחד ורעדה אחזו בה מתוך חשש – מה עשוי המוהל לעולל לבנה התינוק? עבור מי שגדל בתרבות היהודית, ברית מילה היא לא רק חלק ממצוות התורה, אלא חלק מהתרבות, אבל עבור מי שאיננו רגיל בטקסי ברית המילה, מתעוררים חששות רבים וקיום ברית המילה מוטל בספק.

באחד מבתי הכנסת הספרדיים בירושלים, רב הקהילה נוהג לקרב את הגרים המצטרפים לקהילתו. אולם מה גדולה הייתה תמיהתו, כאשר באחד מלילות השבת, הגר נעלב ממעשה רבו. בסוף התפילה, ציבור המתפללים ניגש לברך את הרב בברכת שבת שלום וכמנהגם של עדות המזרח, המתפללים מנשקים את ידו של הרב. מנהג ישראל הוא שכאשר האדם נגש לנשק את יד הרב, הרב מושך קלות את ידו, כסמל לענווה ולכך שאיננו חפץ בנשיקה על ידו. הגר עמד בתורו והמתין לנשק את יד הרב ולא היה מודע לכך שהרב מושך את ידו מכל המתפללים, בהגיע תורו הוא ניסה לנשק את יד הרב ומה גדולה הייתה הפתעתו שהרב משך את ידו ולא נתן לו לנשקה. הגר נעלב עד עמקי נשמתו ולא היה מודע לכך שזו תרבות המקום והעדה.

בבתי כנסיות רבים מקובל שליד הבעל קורא, עומד הסומך המסמן בידיו את טעמי התורה לבעל הקורא כדי לדייק את הקריאה ואת הטעמים הנכונים. בסוף התפילה, ניגש אחד הגרים לרב בית הכנסת ושיבח אותו על כך שבעת קריאת התורה, מתרגמים את הפסוקים לשפת הסימנים של חרשים כדי שהם יוכלו להבין… גם במקרה זה, יש חוסר היכרות עם נושאים שהם חלק מהנימוסים והתרבות של בית הכנסת.

שער הגיור הוא כמעשה של הצטרפות לעם היהודי, הכולל לדעתי גם הצטרפות חברתית ותרבותית לקהילה יהודית ולחברה הישראלית.  השער הזה איננו מופיע בספרי הלכה, אבל הוא חשוב והכרחי כדי שהגר לא יחוש שונה מסביבתו וירגיש גם בבית הכנסת בביתו. האדם המתגייר מאמץ את המנהגים החוקים, האמונות והדעות, את הטקסים והחגים בלוח העברי וכן את הזיכרון ההיסטורי המלווה את העם היהודי אבל גם את הערכים והתרבות. כדברי הסופר: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" (שאול טשרניחובסקי).

(לך לך תשפ"ב)

למאמרים קודמים בסידרת "גרים מספרים"

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין