"ההפטרה והמיתוס" הפטרת וישב: על האתגר המוסרי

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת וישב מגיעה מדברי הנביא עמוס. עמוס הנו נביא שמנבא בעקר בממלכת ישראל בימי המלך ירבעם השני ובימי עוזיהו מלך יהודה. עמוס מגיע מנוקדים ליד תקוע, כפר שכנראה היו עוסקים בו בעקר ברעיית צאן (כמו הנקודים של יעקב בבית לבן) ואכן באכדית, נקידו, זה רועה צאן וכך גם בסורית עתיקה.

הנבואה של עמוס מופנית לממלכת ישראל- על שלושה פשעי ישראל, אומר עמוס. הפשע הראשון של ישראל עוסק במכירת צדיק אביון בעבור נעליים, מכירת הצדיק מזכירה לנו את המכירה של יוסף ורבים הם הרואים בפסוק זה של הקשר של ההפטרה אל הפרשה.

"כה אמר יקוק על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. השאפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי.ועל בגדים חבלים יטו אצל כל מזבח ויין ענושים ישתו בית אלהיהם. ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת. ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמרי. ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים האף אין זאת בני ישראל נאם יקוק. ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. הנה אנכי מעיק תחתיכם כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר. ואבד מנוס מקל וחזק לא יאמץ כחו וגבור לא ימלט נפשו. ותפש הקשת לא יעמד וקל ברגליו לא ימלט ורכב הסוס לא ימלט נפשו. ואמיץ לבו בגבורים ערום ינוס ביום ההוא נאם יקוק

שמעו את הדבר הזה אשר דבר יקוק עליכם בני ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר. רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם. הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו. הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו ממענתו בלתי אם לכד. התפל צפור על פח הארץ ומוקש אין לה היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד. אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר ויקוק לא עשה. כי לא יעשה אדני יקוק דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא יירא אדני יקוק דבר מי לא ינבא"

מדברי עמוס עולה שהוא מזהה את הצדיק עם האביון. דבריו של עמוס מגלים לנו כנראה את העוול החברתי שמתרחש באותו הזמן בממלכת ישראל, אנשים שמתייחסים לעניים כאילו הם מלחכים את עפר הארץ (עם כל הקונוטציות הנלוות לכך- הנחש האוכל את עפר הארץ שאת ראשו מרוצצים). היחס לבני אדם עניים כאל פחות מאדם, הנו יחס ידוע ומוכר אצל עשירים בעת העתיקה, העניים מבחינתם אינם אנושיים, הם כתת אדם. זהו לב הטענה כלפי סדום וכלפי דור המבול, תרבות החמס שמגיעה יחד עם הקדמה חלקה יותר מדי פעמים בין בני האדם וזה המוקד של נבואת עמוס.

באותה מידה מי שמתייחס כך לאביונים, יתייחס באותה צורה גם לענווים- יטו את דרך הענווים וישפטו אותה שלא בצדק. החברה השבעה גם מדרדרת לאונס ועושק מיני- ואיש ואביו ילכו אל הנערה, אומר הנביא, הנערה במקרא היא גם הקדשה ואולי אפילו נערה סתם, כזו נטולת מעמד שאיש ואביו מנצלים אותה באופן מיני. וההליכה לקדשה, מחללת את שם קודשו של השם.

המיסים שמטילה המדינה העשירה על העניים שלה, הנם מיסים שמורדים את הבגדים מבעליהם- הבגדים נוטים על חבלים, אפילו הבגדים שעל גוף העני אינם מפלט לעני.

שורת חטאיים מוסריים אלו, חטאי העשיר והשבע כלפי העני והרעב, אינם נתפסים רק כעוול מוסרי אלא כחטא נגד ריבונו של עולם.

עמוס מביא את דבר השם לישראל ואומר שמעשה זה הוא חטא נגדו, נגד מי שהוריש את האמורי בעבור ישראל. לא סתם האמורי מוזכר בהקשר של חטאי המוסר. בברית בין הבתרים אומר השם לאברהם:

"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה"

עוון האמורי לא היה עוון ספציפי, אלא ההשלמה של האמוריים עם המעשים של השכנים שלהם, עם הסדומיים. בעבור השלמה זו מגלה אלוקים את האמוריים מארץ כנען ונותן אותה לישראל. ברור שעל חטאים שממש מקבילים לחטאי סדום העונש יהיה חמור פי כמה.

היציאה מארץ העבדים ממצרים, יצירת התרבות של הנבואה, תרבות הנזירות של מי שרואה סוטה בקלקולה, לא יכולה להסתדר יחד עם חברה מושחתת.

הנביא עמוס ממשיך את דבריו ומחדד ואומר, שדווקא בגלל שהאלוקים הוציא אותנו ממצרים ובחר בנו לעמו, הוא פוקד עלינו את עוונותינו. היותנו עם שקשור לאלוקים באה עם ציפיה עמוקה מצד הקדוש ברוך הוא, ציפיה שעלינו לעמוד בה.

חברות שבעות גם נוהגות שלא לראות את יד השם בתוך המציאות. יד השם משמעותה היא שכר ועונש- רעיון שחברות שבעות שמחות להדחיק. אך האלוקים הוא המנבא, הוא המשגיח, הוא השומר.

המסר של עמוס הנו שהנבואה תלויה בראש ובראשונה בהתנהגות המוסרית של העם, ברעיון שחברת השפע לא יכולה להסיט את העם מחובתו המוסרית ובכך תלויה השגחת השם שעל העם.

אחד מן האתגרים הקשים ביותר שעמדו בפני עם ישראל הנו האתגר המוסרי. לא בגלל שעם ישראל היו לא מוסריים מטבעם, אלא בגלל המנהגים המוסריים שהיו מקובלים מסביב.

האתגר מתחיל כבר אצל אברהם אבינו, לא במפגש עם סדום שם היה ברור שמדובר בתרבות של חוטאים, אלא במפגש עם אנשי גרר, מפגש שאברהם יוזם אחרי חורבן סדום אולי בכדי להציל את אנשי סדום מגורל דומה לגורלם של אנשי סדום. אנו למדים על משתה שעושה אברהם אחרי הגמל יצחק. במקרא, משתה תמיד הולך יחד עם הפלשתים, יחד עם שכרות ועוד. מגילת אסתר מלאה במשתאות ואנו יודעים שהתרבות הפרסית לא נחשבה בעיני חז"ל לתרבות מוסרית במיוחד. כנראה משתאות היו מקובלים באיזור גרר, אך אלוקים לא מתגלה בתרבות של משתאות, אלא בתרבות של נתינה.

ובאמת אלוקים לא מתגלה לאברהם בכל תקופת ישיבתו בגרר עד לצו העקדה.

אנו מכירים את נפילתו של שלמה לאחר שהפר את צו המלך, הוא הרבה נשים, סוסים וזהב, כל הדברים אותם מובקש ממלך להימנע ובאמת חולשתו לעת זקנה גרמה לכך שקמו לו שטנים בדמות הדד ורזון וקם לו אתגר מקרב בני יוסף, רחבעם שמבקר אותו על בנית המילוא לאשת פרעה.

אך האמת היא שקשה להאשים את העם. בעוד התרבות שניסו לקדם נביאי ישראל היא תרבות של צניעות ושוויון, תרבות של שיתוף ואמנות חברתיות כדוגמת האמנה בין ישככר לזבולון בה הרווח של זבולון אינו גשמי ומאידך נחשב שווה לרווח הגשמי שמקבל ישככר מזבולון ואף צד לא חש מנוצל וחסר, התרבות מסביב מעריכה עוצמה רווח גשמי כראיה לנבחרות על ידי האלים.

הפולחן הדתי הפאגני מעודד ראוותנות, מעודד סעודות גדולות וטקסים מפוארים. בעוד הפולחן הדתי שמקדמים הנביאים מוגבל למקום אחד, אופי מאופק וכמעט ונטול אקסטזה דתית.

ממלכת ישראל שעבדה קשה מאוד לייצר אלטרנטיבה למקדש, ייצרה לו אלטרנטיבה דתית של מקדשים מלאים בנביאים האומרים דברי קדושה מתוך אקסטזה, נביאים בהם נלחם אליהו.

ובהתאם לתרבות הדתית האקסטטית, כך גם התרבות החומרית, תפיסות אליליות המדברות על המוצלח ועל המשגשג כנבחר האלים, על הצלחה חומרית אשר מעידה על נבחרות רוחנית ומילא על עניות אשר מעידה עונש וחוסר בחירה על ידי האל.

בעוד הנביאים דברו על הפן החומרי לא כמעיד על הצלחה בפני האל, או ההיפך לכל כיוון, אלא על מחויבות הנובעת מן ההצלחה, מחויבות העשיר אל העני ומחויבות העני לנסות ולהשתקם בכדי לתרום לחברה ולא להפוך לנטל.

דברי עמוס מציבים מראה לא פשוטה בפני ממלכת ישראל. הסיבה בעבורה הוקמה ממלכת ישראל הנה הכישלון החומרי של שלמה שלא השכיל בדרכיו למצוא את האיזון המתאים. כל עוד היה אחדות בממלכה, זעם אלוקים לא הופנה כלפי הממלכה כמכלול, אך שהגיע הכשל המוסרי קריסתה של הממלכה הפכה רק לשאלה של זמן.

נבואתו של עמוס מהווה תמרור עצור גם לנו, תמרור אזהרה בוהק, הלוואי שנעמוד באתגר הזה.

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין